מילון המונחים שלי

 

במהלך שנות עבודתי כפסיכולוג, חשתי אי נחת גובר והולך משפת הפסיכולוגיה והפילוסופיה. מושגים מגושמים וכלליים לא הולמים את מי שמעוניין ללמוד ולהכיר אנשים ומחפש אינספור דרכים להפקת שינויים ידידותיים. וכך מצאתי את עצמי מייצר מונחים המבטאים בצורה הולמת את הגישה המקצועית שלי ואת שיטת העבודה של "בית-ספר לידידות" שהקמתי. הצורך בקביעת מונחים כאלה נובע מהרצון להימנע משימוש במושגים טיפוליים, רפואיים ודטרמיניסטיים. לא אצליח להסתיר מכם את היומרה שלי ליצור שפת חשיבה הנראית לי ראויה לעיסוק באנשים ובמיצוי מרחב הבחירה שלהם בתוך עולם נתונים כפוי ונוקשה לעיתים. חלק מן המונחים טבעתי בעצמי, אחרים שאלתי מן המצוי. איני מסתפק בפירוש מילולי בלבד של המושגים השונים. כדי להקל את  הבנת החשיבה הידידותית ואת יישומה בפועל, בחרתי לכתוב על רבים מן המושגים בהרחבה. המושגים משיקים זה לזה, ולעתים חופפים זה את זה ושזורים זה בזה, שכן פיתוח כלי חשיבה ידידותיים אינו יכול להיות תהליך מסודר ומובנה. על כן, אף על פי שהם כתובים זה אחר זה, ראו אותם כאילו הם מובאים זה בצד זה.

לא קל לשנות הרגלי חשיבה מקובעים. התאזרו בסובלנות ידידותית כלפי עצמכם, עד שתרכשו בהבנתכם כלים, אותם תשחיזו בהתנסויות וכך תפתחו ראיית-נוף צלולה ומדויקת ככל האפשר, אשר תשמש אתכם היטב. מומלץ להתייחס אל המילון כאל צידה לדרך, וגם כאל נמל-בית שאליו אפשר לשוב מעת לעת כדי לעכל את מה שפגשתם במהלך הפלגותינו המשותפות.

 

אבחון תחושתי

 

אבחון על פי התחושות מתרחש כאשר מישהו מפרש את המציאות מתוך תחושותיו האישיות.

 

רבים מאמינים כי מה שהם חשים ומרגישים משקף היטב את המציאות הסובבת אותם ומבטא נאמנה את יכולתם האמיתית. אין עיוות גדול מזה. אבחון תחושתי מבטא אך ורק את מה שתוכנתנו להרגיש ולחוש.  אנו לומדים לחוש ולהרגיש, ואם תרצו אף לחשוב, באותו האופן שבו אנו לומדים את שפת האם שלנו. אין לנו אפשרות לבחור היכן ניוולד, מי יהיו הורינו, מורינו, שכנינו, ובמה יטעינו את מוחנו. לפיכך, אנשים שאינם למדנים, ישובו לדשדש בתחושות ובהרגשות המתוכנתות אצלם מילדות. הם צפויים להישאר עם חופן החוויות הישנות בלבד ויגיעו שוב ושוב לאותן מסקנות ולאותן שיפוטים. יקשה עליהם ללמוד דבר-מה חדש ויקשה עליהם להתמצא במציאות הצבעונית והמורכבת כל-כך ולפענח אותה.  

 

אבחון תחושתי הינו כמו קוצר ראיה. ההבדל הוא, שקצר הרואי, יודע שהוא איננו רואה היטב. וכך יחפש דרכים לשפר את אחוזי הראיה שלו באמצעות; משקפיים, מיקרוסקופ, טלסקופ וכדומה. המאבחן התחושתי לא רק שלא יחפש סיוע לשפר את אחוזי ראייתו והבנתו, אלא יהדוף בנחישות, כל מה שלא מתאים לתחושותיו.

 

מה שמסבך את העניין עוד יותר הוא שלעיתים מה שאנו חשים ומרגישים אינו בהכרח בלתי נכון...מכירים את האמרה שגם שעון מקולקל מורה פעמים ביום את השעה המדויקת.

כמו כן, אנו פוגשים לעיתים מומחה שחש את המתרחש באופן מדויק גם בלי שבצע בדיקה יסודית. למשל, מכונאי מנוסה עשוי משמיעת המנוע לדעת מה התקלה וכיצד לתקן אותה...

מזמנו של פרויד ועד היום, הרגשות והתחושות הן חומר הגלם של השיח הפסיכולוגי והתרבותי הנפוץ. למדנו לדווח לכל קהל שהוא, מה אנו חשים, מה מרגישים. "יש לי הרגשה...", "זה מרגיש לי נכון...", "כשהוא אמר לי, הרגשתי ש..", וכה הלאה.

המטפל יקשיב באמפתיה מופגנת ויתעניין "מה עוד אתה מרגיש. ממתי אתה מרגיש ככה...מה זה עושה לך, מה זה מזכיר לך..." השפה הזו מייצרת טקסטים מעין זה: "מצד אחד אני מרגישה שאני רוצה לעזוב אותו...אבל מן הצד השני אני מפחדת. ובאיזה שהוא מקום אני גם מרגישה אשמה לגבי הילדים..."

השיח הזה מתרחש מתוך אמונה מובנית, שאם המטופל ילעס היטב את שפע רגשותיו, המבוססים על תכנה שהוטבעה בו מילדות, יבין ויעכל ויעלה גירה, ישנה הדבר באופן זה או אחר את המציאות. מה שבדרך כלל קורה הוא שבמקום להשיג שינוי הוא דווקא מדשדש במקומו ומבלה במיחזור חוויות היסוד שלו.

 

אין כמובן כל נזק בסריקת המערכות התחושתיות והרגשיות כשלעצמן. יתר על כן, יש תרבויות שכפו דיכוי רגשי על נתיניהם, כמו בתרבות הסינית בתקופת מאו טסה טונג, או בתרבות דתית סגורה ומבודדת. שם הנתינים הופכים להיות חד-ממדיים, מודחקים מאוד או עצורים. עבור בני התרבויות הללו, עצם ההיתר לדבר על מכמני הנפש והדיבוב הפתוח מעשיר את היכולת הרגשית שלהם ומעניק להם מימדים מורכבים יותר וצבעוניים יותר, ובעיקר, אנושיים יותר וזה כמובן מעשה ידידותי.

 

האבחון התחושתי עלול להפוך לכלי בעייתי אם מישהו מקיש ממנו על המציאות, ומוליך את עצמו על פיו להחלטות גורליות.

"היה לי רע עם בעלי. הרגשתי שאני לא יכולה יותר. והתגרשתי ממנו...זה היה קשה, אבל למדתי לא להיות תלויה. למדתי להיות עצמאית..." לרוב בתמיכה טיפולית כלשהי שספקה גיבוי לתחושות הללו ואף סייעה לגברת להתגרש.

היא חיה לבדה כבר עשר שנים. היא שבה ומשכנעת את עצמה שעשתה בחירה נכונה כאשר החליטה להתגרש. אבל למעשה היא צמצמה את עולמה. היה לה יותר ואילו עכשיו יש לה פחות. (דווקא הגרוש שלה התאושש בינתיים והתחתן שוב ויש לו עוד כמה ילדים...)

רק לעיתים רחוקות אנחנו נתקלים במערכת זוגית מאוד מופרעת כמו עם בעל עבריין אלים שאז נסכים שעדיף לה לאישה, לחיות לבד מאשר עמו...אך לרוב, מרבית הגרושים פשוט היו מעורבים ב"תאונת קשר" והיו בורים מידי לא להחמיץ את מה שהיה יכול להיות להם. אילו לא היו שופטים את עצמם לאור התנגשות מערכת הרגשות המתוכנתת שלהם, אלא טורחים לשים את המערכות האלה בצד לשעה, ובונים מציאות שונה, היו גם רגשותיהם משתנים "באורח פלא". לא פעם ליוויתי זוגות מסוכסכים. במקום לדובב אותם על רגשותיהם זה כלפי זה, שלחתי אותם לעשות "שעורי בית", ביחד ולחוד. כמה שבועות לאחר מכן, הם הפכו להיות זוגות ב"ירח דבש".

 

כך, הטיפולים שמבוססים על דיבוב של מה מרגישים ומה חשים, "מה זה עושה לי" וכדומה, לרוב מתירים לדשדש ותוקעים את האדם להישאר כיתה ולמחזר את עצמו, במקום לצמוח ולהתפתח. או במקרה הגרוע יותר, מגבים אותו לייצר החלטות שאינן ידידותיות עבורו.

 

האם ניתן לשנות לא רק את ההתנהגות אלא גם את ההרגשה והתחושה?

בוודאי שכן !

 

הפסיכולוגיה המסורתית מניחה שאירוע טראומטי חייב להשפיע על החיים...ואילו אני רואה בזה סרבנות למידה. כי הבעיה איננה באירוע הטראומתי דווקא, אלא בהרגל שנוצר לאחר מכן ונתקבע. כך שזו התמודדות עם הרגל ותו לא. לעבור מנטישה לאימון, מחרדה לביטחון –ישנם, כמובן, בני מזל שנולדו לתוך אמון וביטחון. כל האחרים אמורים להשקיע בלימוד ובהתנסות עד להפקת שינוי בהרגשה.

                      למשל, תאונת אופנוע. פציעה וחבלה. ברכיבה לאחר מכן, צפויה תגובת חרדה משתקת. יש שיתנו לתחושת החרדה להכתיב החלטה שלא לרכוב יותר על אופנוע. התגובה תתקבע, והתחושות יכתיבו שלא לעלות יותר לעולם על אופנוע. אך יש שיעשו "דווקא", יעלו על האופנוע, יגבירו בהדרגה את המהירות ותוך זמן לא ארוך  תחושת החרדה תתנדף ותוחלף בתחושות שונות לחלוטין.

(יהיה מי שיאמר שזו דווקא דוגמה לסרבנות למידה ואי-הפקת לקחים מן הניסיון. אולי הוא צודק. מה שרק מראה עד כמה האבחון התחושתי והשיפוטים הנובעים ממנו תובעים מאתנו תשומת לב מיוחדת, לבחור במה שידידותי לנו).

 

הרווקה הכרונית בבית הספר לידידות פסולה לעדות אודות גברים. העובדה שהגיעה עד הלום ללא חבר לחיים מעידה עליה שאין לה אבחנה טובה לגבי מי מתאים ומי לא, ואין לה יכולת לקיים זוגיות. המנגנון התחושתי השולט בה מתעתע וכך היא תמצא עצמה נמשכת לגברים מוגבלים כמותה, ותסלוד מגברים בעלי יכולת זוגית או תיפסל על ידם כשיזהו עד כמה היא מוגבלת.

 

מי שיודעת לאהוב, כלומר, להכיל עוד אדם בנוסף אל עצמה, ולקיים יחסים מספקים לאורך זמן עם בן זוג, חבר, אולי אצלה המנגנון התחושתי והרגשי יהיה אמין. כלומר, אם היא תחוש דחייה כלפי מישהו, זו עדות לכך שהוא דוחה, כגון שלא התרחץ חודשים אחדים וממש קשה לעמוד במחיצתו, ולא שהיא מוגבלת ביכולת האהבה שלה...

למעשה זהו שדה הפעולה העיקרי של התרבות הלומדת. היכולת להוסיף לעצמך יכולת שלא הייתה טמונה בתרבותך, או ב"תכנות המוקדם" שלך קודם לכן, והיכולת לחולל שינוי רגשי ותחושתי. רכיבה על אופנוע למשל. (אני מרבה להמליץ על שעורי רכיבה על אופנוע. מן הסתם משום שאני עצמי מכור לרכב הזה, אך בעיקר משום שניתן להפיק באמצעותו לימוד של שינוי מהיר. לפעמים תוך כדי שעור אחד. היא(מסתבר משום מה, שאני ממליץ על כך לנשים יותר מאשר לגברים. במיוחד לנשים שלא רכבו על אופניים או על גלגיליות) עולה על הרכב בשיעור הראשון, מלאת פחד, ותוך דקות, הפחד מתחלף בהנאה, כמעט ילדותית, של נהיגת רכב. לא פעם, מי שטעם את השינוי הרגשי והתחושתי הזה, מבין מתוך התנסות פשוטה שניתן , בעזרת פעולה מכוונת ,ליצור שינוי, מתניע את עצמו לעוד תחומים ומפיק גם בהם שינויים רצויים). בדומה לכך, סלידה הופכת לחיבה ואצל למדנים מופלגים תחושות של שנאה מתחלפות באהבה.

 נתעכב עוד לרגע על ה"איך" מתבצעת פעולת למידה ואיך מחוללים אותה. האבחון התחושתי מחבל בסיכוי ללמוד דבר מה חדש ושונה. למשל, מי שחונך לסלוד ממאכלי ים, ניצב מול צלחת של חסילונים ברוטב חמאה ושום. יודעי דבר, יודעים שמדובר במאכל טעים ביותר אך גיבורנו, מן הסתם, יחוש סלידה ותו לא. התחושה הזו כמובן צפויה בהחלט, על פי חינוכו. אם הוא מסיק על פי תחושותיו ש"זה", המאכל, הינו מגעיל, פירושו של דבר שמנגנון התחושות שלו מטמטם את מוחו. במקרה הזה הנזק אולי לא גדול כל כך והוא יישאר מוגבל להרגלי האכילה שרכש אצל אמו. באותו האופן, הרווקה הכרונית מרגישה דחייה או שעמום נוכח הגבר שמנסה לעורר את חיבתה אליו, פוסלת אותו ונותרת רווקה.

הלמדן, לעומת זאת, מזהה כמובן גם הוא, את תחושות הסלידה שלו, אך מניח שהללו נובעות מהרגלי חינוכו, והוא מקפיד שלא לאבחן את האוכל על פי תחושות אלו. הוא מניח שהמאכל הזה טעים, משום שהוא סורק את הנוף ומגלה אנשים האוכלים זאת לתיאבון. על כן, מי שרוצה להעניק לעצמו את הסיכוי לשינוי, חייב לעקוף את תחושותיו ולנסות להגיע לטעם שחשים האנשים היודעים ליהנות מחסילונים בחמאה ושום. כלומר, להתרכז בטעם המצוי במאכל. ברור שאם הוא שב ומתרכז דווקא בתחושות הצפויות הוא מונע מעצמו לדעת דבר וחצי דבר על מה שמצוי בצלחתו. רק כאשר הוא מצליח לשים את תחושותיו הצפויות במעין סוגריים, כגורם מרעיש המפריע לו להתרכז, יכולת הריכוז המשופרת שלו מאפשרת לו לחוש מעט מן הטעם של המאכל. כמובן התחושות הישנות והמוכרות, כמו שפת אם, מקננות עדיין בירכתי מוחו. אך הוא יתרכז דווקא בבדל התחושה של הטעם של המאכל. הוא יזהה שהתחוללה תנודה בתחושת הטעם. אמנם המאכל עדין לא טעים לו, אך גם לא מעורר סלידה עזה. מכאן עליו להקפיד להתרכז בתוספת של התנודה בתחושות הטעם המגיעות מן המאכל. כלומר, שמפעם לפעם, קל לו יותר לאכול, ואחר כך, עוד יותר קל, עד שלבסוף זה ממש טעים לו. השינוי הושלם. תחושת הסלידה התחלפה בהנאה. הוא הבין כי הניסיון להפיק שינוי אינו יכול להיות חד פעמי. כל לימוד תובע את הזמן והמאמץ שלו. הוא מתפנה לחולל עוד ועוד שינויים רצויים בחייו.

 

כל אחד יכול, במאמץ מסוים, להיזכר ולזהות במאגר ניסיונו שינוי בתחושה ובהרגשה כלפי דבר זה או אחר בחייו. לרוב משום שבמקרה נקלע להתנסות או להזדמנות שגרמה את השינוי. בבית-הספר לידידות, לעומת זאת, לא נמתין ליד המקרה שתשאיר את תהליך השינוי למזל העיוור אלא ניזום אותו.

 

בבית הספר לידידות לא אשאל מה אתה מרגיש, אלא מה אתה עושה או עשית עד כה. אם אתעניין במעשים אדע גם הרבה אודות ההרגשות. ההרגשה הינה תולדה של יכולת. היכולת היא תולדה של התנסות. בתנודה התחושתית ובשינוי ההרגשה, אתעניין תוך כדי התנסויות הלמידה.

לפעולה  של הפקת השינוי שתוארה לעיל, אני קורא מעקף על האבחון התחושתי.

 

עוד אחד מאמצעי העזר להפקת שינוי רגשי ותחושתי הוא ראיית הנוף.  ראיית הנוף היא טיפוח היכולת לסרוק קשת רחבה יותר של תחושות והרגשות המאפשר שיקול דעת מבוסס יותר. למשל, ברגע זה את ממש רותחת על בעלך, כל ישותך זועקת להעיף אותו מחייך לצמיתות. כשאת מניעה את תודעתך גם לאחור וגם קדימה, תזכרי בחוויות המרגשות חיובית שצברת עד כה עם האיש הזה, ותבחיני גם במה שיכול להיות מזומן לכם  בעתיד ותישארי ידידה לאדם שנוכחותו ברגע זה מעצבנת אותך. ולהיפך. את חיה עם אדם מופרע, עבריין, אלים כלפייך. ברור לך שכדאי לך להימלט על נפשך ממנו, והוא ברגע זה קורא לך מותק ומביא לך תכשיט במתנה ברגע זה את מתרככת. אבל את סורקת את הקשת כולה ומבינה שהוא לא השתנה מן היסוד ולכן גם לא תשני את החלטתך.

 

עוד אמצעי עזר, הוא מה שאני מכנה שפת העובדות אני משתמש בראיית הנוף שלי ומתווך בין הלקוח שלי ובין עולמו. (למשל, היא מדווחת על תחושת אכזבה גדולה מבן זוגה. ואכזבתה הינה עדות לכך שהוא גבר איום ונורא. לעיתים, זה לא נכון. אני מכיר אותו באופן אישי. במקרה כזה אני עשוי לומר לה, משהו כגון: "הוא איננו מאכזב. זו את שאינך מבחינה בו. מצפה ממנו דווקא את מה שאינו יכול לתת ומחמיצה את מה שהוא יכול ורוצה להעניק לך. כאילו ונכנסת לחנות ספרים ובקשת לקנות ירקות. מן הסתם תצאי בידיים ריקות. לא משום שהחנות מאכזבת, אלא משום שאת לא מתייחסת אל מה שמצוי בחנות.

תחושות הפגיעה הצצות בתדירות גבוהה. לרוב, הינן תולדה של ליקוי כלשהו בראיה. כאשר משפרים את הראיה, לומדים להפיק שינוי מהאדם השני, או לומדים לא לצפות ממנו את מה שלא נתון אצלו לשינוי...

 

אין גבול למאמצי הלמידה שלנו. עלינו להשחיז בהתמדה את כלי הלימוד, להתעדכן, להפיק לקחים, לשפר את מה שטעון שיפור; עלינו ללמוד לשאול את עצמנו מה כדאי לנו להוסיף לחיינו – עד שיהיה ברשותנו כלי אמין, יחסית, להתמצאות בעולם. ובקיצור, בבית-הספר לידידות לא נתעניין רק במה שמתחשק למישהו לעשות, אלא במה שכדאי לו לעסוק בו.

 

איכות בידורית

 

המידה שבה דבר-מה שבו אנו עוסקים ברגע מסוים, מרתק אותנו.

 

כדי להגיע לאיכות בידורית מרבית, עלינו להתרכז בפעולות ברמת קשב גבוהה. אם איננו מתרכזים במה שאנו עושים, כמונו כאנשים הבולעים מזון בלא לחוש בטעמו, המסתכלים מבלי לראות, השומעים מבלי להקשיב. רק לאחר תרגול נאות נוכל להחליט למה להעניק איכות בידורית טובה ומה לסלק מתודעתנו.

עיסוקים המבטאים היטב את יכולותינו הם בעלי איכות בידורית משובחת. יש הנהנים ממקצועם ומתחביביהם. ואולם, גם התמכרות לגורמים שליליים כמו כאב, סבל או דיכאון, יכולה להיות בעלת איכות בידורית גבוהה. הפסיכולוגים פעם נהגו לומר שיש אנשים ש"נהנים לסבול". דברו על "הנאה מזוכיסטית" המילה "הנאה" לא נתפסת בהקשר של סבל. על כן, אני מעדיף לומר "איכות בידורית" או "בילוי". הרוב צפוי עדין להתקומם לגישה הזו. עיסוק שלילי נתפס בעיני הרוב כמשהו כפוי על ידי נסיבות החיים שאינן תלויות בנו. אך אני מציע להבחין בין אירוע לבין הרגל. הרגשה שלילית יכולה אכן לנבוע כתגובה התחלתית לאירוע טראומטי כלשהו, אך אם היא נמשכת לאורך הזמן אזי מדובר כבר בהרגל, בהתמכרות, בבילוי. אני ניגש לכך מן הזווית התרבותית. כלומר, אחד מעביר את זמנו במוסיקה, בריקוד, בפילוסופיה ואילו אחר, מעביר את זמנו בסבל, דיכאון ובטלה. מעשה השינוי הוא בכך שהוא מעביר את עצמו לבילויים תרבותיים אחרים וידידותיים במקום אילו השליליים. עם קצת מאמץ כמעט כל אחד יכול לזהות בעצמו באיזו קלות הוא יכול לבלות בתחושות שליליות של קיפוח, עלבון, דאגה טורדנית ועוד. זה לא משעמם אותנו. אם התמכרנו לגורם שלילי וברצוננו לחדול מכך, עלינו להעמיד מולו  פורקן מיידי לא שלילי – כמו ספורט בתחום שבו יש לנו יכולת, או עיסוק שמרתק אותנו ואשר אינו כרוך בכאב ובסבל. מי שעדיין לא עיצב את הזהות שלו ולא פיתח את ערוצי היכולת שלו, יזדקק לנחישות גבוהה ביותר על מנת לבנות את זהותו ולגמול עצמו מהתמכרות שלילית.  

פיתוח כושר הריכוז וההתייחסות תורם רבות להפקת האיכות הבידורית. מי שלמד ליהנות ממעשיו וכן מן הסובב אותו מוצא טעם בחייו. נוכל לומר עליו שיש לו איכות חיים. חישבו על ההבדל בין מי שמגדל את ילדיו כאילוץ המורכב מהמון מטלות מכבידות כגון: להשגיח עליהם, להאכיל אותם, לרחוץ אותם, להשכיב אותם לישון, להכין איתם שיעורי בית וכל כולו רק שואף לסיים את המטלות ולנוח. לעומת מי שנהנה לבלות עם ילדיו ועבורו המטלות מצויות בירכתי הבילוי ולא במרכזו. חישבו על ההבדל שבין מי שנשוי "על הנייר" לבין מי שנהנה לבלות עם בת זוגו. חישבו על ההבדל בין מי שעובד לפרנסתו לבין מי שמתפרנס מתחביבו העיקרי.

 

אילוץ

 

מטלות, חובות, פעולות שאין לנו ברירה אלא לבצע אותן.

 

בקצה אחד נמצא אנשים שכל יום מחייהם נתון באזיקי חובה. לעיתים עד כדי הדחקה ומחיקה של תחושות רצון. אין להם חופש בחירה. מרחב התמרון היחידי העומד לרשותם הוא בבחירה בין חובה גדולה יותר לחובה פחות גדולה. למשל: אמא חולה וגם דודה חולה – אתה חייב קודם לטפל באמא. או, אם אתה דתי, פיקוח נפש דוחה שבת, אך לא תעלה בדעתך לצאת עם משפחתך לטייל בשבת בגליל לראות מפל מים. ביום חול, אתה מחויב לעבודה וללימודים ובשבת לתפילות ולמנוחה מוכתבת.

ישנם רבים שלא השחיזו את כלי הבחירה והניפוי שלהם ועבורם שאלות זהות והחלטות יומיומיות שיש לבחור בהן בכל פעם מחדש הינן מעמסה כבדה מנשוא, הם דווקא יעדיפו מסגרת שכל התשובות נתונות בה מראש. אלה נמלטים מחופש אל מסגרות נוקשות של דת, צבא, היי טק ועוד. זמנם תפוס עד אפס מקום. לצדם נמצא אנשים המבלים את רוב זמנם בטורדנויות. דאגות בכלל ודאגות רפואיות בפרט. תכני הטורדנות אינם חשובים אלא מידת המגושמות שלהם. זה יכול להיות עיסוק כפייתי בסדר וניקיון או ב"סידורים" שונים, עמידה בתור בחדרי המתנה שונים. טלפונים והתכתבויות עם פקידי הראשות. הם מאמינים שהיו מעדיפים לעשות חיים ולבלות אלמלא ביש מזל כזה או אחר שנכפה עליהם ואינו מרפה. אך הם אינם יוצאים לחופשי. אם רק נפטרו מעניין אחד מיד נוחת עליהם עניין חדש...

המגושמות היא ראשית כל במינונים. מתי מישהו מכלה כמעט את כל זמנו בעיסוקים המטרידים הללו ומתי, מעת לעת בשולי הזמן הוא אכן עוסק גם באילוצים שחיי החברה המודרניים משיתים עליו. למשל, תשלומי מסים, וביקור במוסך... המגושמות היא גם בכך שאין מבחינים בין אילוץ לרוץ לחדר מיון עם ילד ששבר רגל, לבין "אילוץ" למלא טפסים שונים ולרוץ מפקיד לפקיד על מנת לקבל החזר דמי נסיעה בסך מאה שקל. במקרה השני מדובר בתחושת חובה בלבד ולא באילוץ הכפוי עלינו הר כגיגית.

הטיפול והריפוי של טורדנות כפייתית נעשים באמצעות הנאה. ללמוד להתרכז ולהתמיד בעשיות שונות עד שנוצרת יכולת ליהנות. מי שמתקשה ללמוד, נזקק לתרופה כלשהי. הוא לא ילמד ליהנות מן החיים אך התרופה תפחית מנטל העול על כתפיו.

לידיעתכם, באופן הנראה סותר, דווקא בעלי יכולת לשאת בעול חובות ואילוצים, מצוידים בכל הדרוש להפיק שינויים באמצעות לימוד והתמדה בו. כלומר, כאשר מתבקש ללמוד דבר מה חדש או כשמבקשים להתניע שינוי הכרוך בהרבה מאמצים יש להם יתרון ברור על פני מבוגרים רבים שכבר התקבעו, והם נעים רק כש"בא", להם, או כשמתחשק להם ונמנעים ממאמץ.

על כן, בבית ספר לידידות אנו ממליצים להתחיל את תהליך השינוי כאילוץ עד שהשינוי יהפוך לחלק מספק ומרגש בזהות. התנעת השינוי היא על ידי "שעורי בית".

כדאי למנוע אי הבנה. ילדים קטנים לא זקוקים לאילוצים על מנת ללמוד. הם מצוידים בכלי למידה הכי טובים ולומדים כל הזמן אגב שעשוע. ואם דרוש שינוי כלשהו, הם זקוקים רק למבוגר שיודע ליהנות ולהשתעשע איתם והוא יפיק מהם בקלות, את מה שדרוש.

אך מבוגר שכבר התקבע בהרגלים, אין לו מה להמתין שיחוש רצון לשינוי. עליו להתניע את השינוי באופן שרירותי.

ראה אמרגנות.

 

אמצעי אכיפה

 

קשה לתאר עד כמה באג כלשהו, בתכנות המקורי של הלקוחות שלי הינו עמיד בפני מאמצי הפקת השינוי. הבאג הזה כאילו ותפס פיקוד על האדם, שם אותו על נווט אוטומאטי ומכאן יקפיד שהתנסויות מסוימות יחזרו על עצמן ללא שינוי. אני מנסה להמריד את הלקוח שלי כנגד הבאג ששולט בחייו, אם אפשר, להביס אותו כליל, אם לא, אז לעקוף אותו. מנסה לעזור לו, ללקוח, ליטול את הפיקוד על חייו.

ובכן, מנסה, מנסה, ורק לעיתים זה מצליח.

הביטוי "אמצעי אכיפה" מבטא את אזלת היד שלי לעזור ללקוחותי. כמה אמצעי דלים כאשר אני ישוב לי בכורסא ומנסה לשדל, לגרות ולהשפיע על מישהו לחולל שינוי. ואני מזמן לא רק ישוב בכורסא, מיום שפרשתי מן הפסיכולוגיה המסורתית, אני עושה כל מה שאני רק יכול, כדי להשפיע על יצירת השינוי. החל מלשכן אותם בביתי על מנת לנתק אותם מהשפעה לא רצויה מחד, ומאידך, לחשוף אותם לתרבות אחרת, עד ביקורי בית ומניפולציות שונות ומשונות...

אמנם אחוזי ההצלחה בבית הספר לידידות הרבה יותר גבוהים מן המצוי בגישות אחרות, אך הרבה פחות מכפי שניתן היה להשיג...לא פעם אני לומד להכיר לקוח, סורק את יכולותיו ואת כישרונותיו ולהוט להפיק ממנו את מיטבו. ואילו הוא, לא פעם מסתפק לדעתי במועט. כאן בא לידי ביטוי עוצמת הבאג בתכנות המקורי שלו ואני חש באזלת ידי להביס את הבאג הזה כאשר הלקוח שלי, כאילו תומך באותו הבאג.

האמצעי היחידי שעומד לרשותי כשאני נתקל בסרבן למידה, הוא לסלק אותו מבית ספרי. גזרתי על עצמי שלא להתפרנס מאנשים שאינם נתונים לשינוי. לעיתים רחוקות זה אכן משפיע. לרוב לא. הוא ימצא בקלות פסיכולוג אחר שיאזין לו בשקיקה ולא יציק לו בשעורי בית...

זו הסיבה שאני מחפש לא את בעל הבעיה, שהוא לרוב גם סרבן שינוי, אלא את בעל היכולת להפיק ממנו שינוי. לרוב אלו ההורים ביחס לילדיהם, או בני זוג. אם בן הזוג הינו בעל שכל ויכולת להשפיע, יש לו משקל גדול אצל בעל הבעיה, נניח אשתו. כך שהוא ישים נתונים בשטח שיוליכו לשינוי. זוהי פעולת אהבה בעיני...

כאשר ההורים או בני הזוג גם הם מוגבלים וחסרי יכולת, או שהם בעלי יכולת אך מסרבים להציב נתונים שהיו יכולים להפיק שינוי, אין לי מה לעשות.

יש לציין, עם זאת, שאיני ממליץ להתחיל באמצעי האכיפה הללו. הדרכים הטובות יותר להפקת שינוי, הן דווקא בדרכי נועם וחשיפה לגירויים תרבותיים מבדרים ומהנים.

אך כאשר דפוס לא ידידותי נקבע והפך להרגל, יש להכין תוכנית מגירה שיש בו אמצעי השפעה שלא דרך הראש, אלא "דרך הרגליים"... למשל, אם הילד לא הגיב להצעות ידידותיות, הוא מגלה שזה לא משתלם לו, משום שהוא מאבד דבר מה. למשל, יוצאים לטיול, בלעדיו...משום שלא טרח ללמוד להביא בחשבון עוד אנשים. לצאת איתו לטיול, מבלי שישתנה, עלול לקלקל גם לאחרים את ההנאה מהטיול.

 

אמרגנות

 

כלי עבודה המאפשר לנו לארגן את הזמן העומד לרשותנו באופן הטוב ביותר.

 

ההחלטה אילו פעולות נשבץ במאגר הזמן העומד לרשותנו והדרכים בהן נממש החלטה זו, היא מה שאני מכנה "אמרגנות". מובן שכאשר אנחנו מתכננים את סדר היום שלנו עומדים בפנינו גם אילוצים שאין ביכולתנו להתעלם מהם. אבל, בעזרת אמרגנות נכונה לא נחמיץ את ההזדמנות להפיק מחיינו את המרב. רוב הזמן יוקדש לעיסוק בדברים שאנו אוהבים ובוחרים, ורק בשולי הזמן נשאיר מקום לאילוצים. מה עוד נוכל לעשות עם האילוצים? חלק מן האילוצים נוכל אפילו ללמוד לאהוב ואז האיכות הבידורית שלהם תהיה הרבה יותר משובחת. למשל, ניתן להפוך את ניקיון הבית לבילוי לא כל כך נוראי באמצעות מוסיקה ערבה וידידים שבחברתם העול מתחלק בין כמה שותפים. דרך אחרת אפשרית היא לתת שירות תמורת תשלום בעבודה מועדפת ולשכור בתשלום אדם אחר שיטפל בניקיון ויפנה אותך לעיסוקים אחרים. דרך ידידותית נוספת היא לפצות על העיסוק באילוץ לא נעים באמצעות בילוי מיוחד. למשל, אם נאלצים לעבור טיפול שיניים לא נעים, ניתן "לרפד" אותו ולפצות את עצמנו בבילויים מיוחדים, לפני ואחרי. וכך נעצב לנו, בסופו של דבר, יום טוב ככל האפשר, למרות האילוץ.

גם בילוי חופשה עם ידידה, למי שעדין איננו מורגל בכך, יהיה הרבה יותר מוצלח בעזרת האמרגנות. אמרגנות הנה תרופה בדוקה לצמצום מריבות...

ושוב נזכיר כאן שדווקא מי שנמצא בתלם של חובות ואילוצים והוא בעל זהות של "מושך בעול" יכול לחולל שינוי זהותי כביר ביתר קלות מאנשים אחרים. עליו לרתום את היכולת המופלאה שלו לשאת בעול, לטובת סממני תרבות שונים לחלוטין. זה נקרא לעשות שימוש ביכולת קיימת ולרתום אותה לטובת רכישת יכולת חדשה. למשל, מי שהינו בעל כושר עבודה כביר היכול לעבוד שעות רבות ברציפות בקלות יחסית, יכול גם להעתיק את היכולת גם בשובו הביתה. כלומר, אם בדרך כלל, נהג להגיע הביתה מותש ללא תקציב נפשי עבור אשתו וילדיו, הרי שעתה הוא מגיע הביתה כאילו שלא סיים עדיין את יום העבודה שלו. זהו מעין מתג במוח המשאיר אותו מגויס לזמן מה גם אחרי שהגיע הביתה. מי שעושה את "שעורי הבית" הללו במשך זמן מה, מגלה עד מהירה שהוא יכול לבלות בהנאה גם עם האישה והילדים. באותו האופן, מי שאינו רגיל ליהנות מחופשה, פשוט יתייחס לחופשות הראשונות שלו כאל עבודה חיונית. יתאזר מעט בסבלנות ויגלה שיכולתו מתרחבת ומאפשרת לו גם לעבוד וגם ליהנות מחופשות.

אמרגנות היא פעולה שרירותית. מבוססת על החלטה ולאו דווקא על חשקים ורצונות. ומדוע היא תורמת להפקת שינוי? משום שלא מעט התחלות כרוכות במאמץ שאין בו הנאה מרובה. כגון: תרגול מעבר מסובך מאקורד לאקורד, בכלי נגינה כלשהו. וכידוע, לעיתים נדרשים עשרות ומאות חזרות שמשגעות את האוזן עד שהנגינה זורמת בקלות. לא רבים יתמידו לחצות את החלק הקשה והלא מעניין ובכך הם בעצם מוותרים על התמורה והיא – יכולת לנגן ולהפיק מוסיקה, שזו אחת ההנאות הגדולות המזומנות לאדם. בדומה לכך, מי שמבקש לשחק טניס נדרש לאינספור אימונים של חבטות כף היד וגב היד וכדורי הגשה... כתנאי להשגת ההנאה הצרופה הגלומה למי שכבר יודע לשחק טניס...

האמרגנות מורכבת משורה של הפקות, שבעזרתן נוציא אותה מהכוח אל הפועל. היא מהווה גם נדבך חשוב בהשחזת כלים לעיצוב זהות. תחילה יש לתרגל אמרגנות של הימים הקרובים: מה ניתן לעשות מחר אחר הצהריים ומה ניתן וכדאי לעשות מחר בערב. רק אחר כך כדאי להתמודד עם שאלות זהות מורכבות יותר: מה לבחור כמקצוע ומה כתחביב, עם מי להינשא ועם מי להתיידד וכדומה.

המתנגדים הנחרצים לאמרגנות קרויים "ספונטאניים". הם רוצים לעשות מה שבא להם מתי שבא להם, ואינם מסכימים לתכנן מראש פגישות ובילויים. מתוך קוצר ראייה כלשהי, הם רואים את עצמם חופשיים מתוך כך שהם לא מסכימים להתחייב. הללו לרוב, מסתפקים במועט. הם נעים ונדים על פני מצבי הרוח וגחמות מקריות שמשתעממים בנקל וחייבים להיות בתנועה מתמדת, לרוב הצדה ולא קדימה. הם מתקשים להגיע לעושר חוויה המושג על ידי התמדה והעמקה בתחום מסוים. הם נחשבים כלא אמינים על ידי ידידיהם. הפקה זוגית או חברתית תובעת מאמצים רבים ומצליחה אך במקרה ממוזל. למשל, למצוא כמה אנשים שיהיו רעבים באותו הזמן וזמינים לארוחה, או כמה אנשים שיתאים להם באופן ספונטאני לא מתוכנן מראש, לצאת לרקוד במסיבה.

מי שעשה הרבה אמרגנות יגלה שגם בלי אמרגנות מתוכננת מראש ובאופן ספונטאני יקום בסוף שבוע ויפיק לעצמו ולבני משפחתו שבת מקסימה. הוא נהנה מפירות ההתמדה שלו בלימוד ויש לו הרבה אפשרויות שהוא יכול לבחור ביניהן בקלות ובמהירות. יש לפניו הרבה משעולים כבושים וסלולים שהלך בהם פעמים רבות קודם לכן. כשם שהוא לא חייב להצטייד במפה באזור שטייל בו לעיתים קרובות.

פה ושם ישנם ספונטאניים שמצליחים להפיק מגוון של הפקות גם ללא תכנון מוקדם. אך זה במקרה של אנשים מאוד מפורסמים או מאוד עשירים. הללו משיגים בקלות יחסית אנשים שמתאימים עצמם לגחמותיהם ונענים לדרישותיהם. וכך מרחפת מעליהם האשליה של סיפוק והצלחה.

אך בדרך כלל, בעלי יכולת אמינה יעדיפו לחבור לאנשים אמינים יותר כאלו שניתן לתאם איתם מראש. 

בעלי היכולת, לא יגיבו בהיענות לאנשים לא אמינים. הם יודעים כי תכנון מוקדם מאפשר להם להספיק הרבה יותר. ראה גם "הפקה".

 

 

באג בהתפתחות, באג התפתחותי

יש המכנים זאת בשם דפוס פעולה, או תבנית.

על מנת לזהות באג בהתפתחות יש לראות נוף רחב המכיל את מצבי הצבירה השונים במגוון היכולות של האדם. יש באג חמור ובו אנו נתקלים באדם מבוגר בגיל, אך ילדותי בכל תפקודי החיים שלו. משחק בבית ההורים שלו. לא עובד ולא לומד וכדומה...

לרוב, נגלה את הבאג כאשר האדם התפתח בערוצים מסוימים באופן מרשים ובתחום מסוים מתקיימת הזנחה. ניקח למשל, רווקה שאף פעם לא היו לה חיי זוג. היא כבת ארבעים וטוענת שהיא להוטה להקים משפחה וכו'...נראית נאה ובעלת יכולות מרשימות. אם היא חושבת שהבעיה היא בגברים הדפוקים שהיא נתקלה בהם עד היום, אזי אנחנו בבעיה. עליה לזהות שאם היא הגיעה עד הלום ללא חבר לחיים, זה לא משום שאין גברים ראויים לחברות אלא שמשום מה היא איננה יודעת להיות חברה. הבאג שלה מתבטא בכך שהיא בוחרת בגברים שאין סכנה שיתפתח איתם משהו, ונמלטת מגברים ראויים שרוצים אותה...זוהי פעולה אקטיבית שנועדה להבטיח שלא יתפתח קשר עמיד ומספק לאורך זמן...היא בוחרת בגברים שהולמים את יכולתה המועטת, שהם "בני כיתתה" שכמוה כאילו ונשארו שנים רבות באותה כיתה... ישנם כמובן, בנוף גם גברים אחרים, בעלי יכולת זוגית משובחת, אך הללו או שלא מעניינים אותה או שהם מבחינים בדלות הכלים שלה ופוסלים אותה כבת זוג...

אם היא מזהה באג, עליה לעשות שרשרת שעורי בית כגון לצאת עם גברים שלא מוצאים חן בעיניה בהתחלה וללמוד להפיק מהם הנאה, עניין וסיפוק. "שעורי בית" שרירותיים לחלוטין. כלומר, לא עשייה של דברים שהיא אוהבת. כשם שבלונדון עליה לנסוע בצד שמאל. לא על פי מה שנוח לה או על פי מה שהיא רגילה.

 

אני מנסה לחסוך ללקוחותיי עשרות אלפי דולרים וכמה שנים בבילוי חטטני בעברם ובהיזכרות בכל מה שעבר עליהם עד כה, על פי המודל הטיפולי המקובל, שיש לגלות ולהבין מה הסיבה לבעייתם. כאילו שידיעת הסיבה תועיל להם במציאת הפיתרון ובהפקת השינוי. אני יודע שלא רק שזה איננו תורם לשינוי, אלא, לרוב מקבע וגורם לבילוי מדשדש עוד יותר, בבעיות.

די לי בכך שהם מזהים איזשהו באג במנגנון הצמיחה שלהם והם מוכנים מרגע זה לטרוח על הפקת השינוי. זה תובע מהם מידה כלשהי של התבוננות בנוף של עצמם לאורך השנים, על מנת לזהות דפוסי אירועים שחוזרים על עצמם...

הבאג איננו מובחן רק על פי העובדה שהאדם מפסיק לעשות דבר מה. למשל, חדל ללמוד באוניברסיטה, חדל לצייר, או חדל לרכוב על אופניים. יש לסרוק את מה שהוא כן עשה באותו הזמן. למשל, למד לנהוג מכונית ואף קנה רכב, אזי אפשר לומר שהוא עלה כיתה מרוכב אופניים לנוהג מכונית. זהותו השתנתה. בעתיד, ייתכן שישוב לרכוב על אופניים, לצורך פיתוח כושרו הגופני, או לצורך בילוי עם ילדיו. זה כמובן, איננו באג. כדאי ללמוד לזהות מתי מישהו נע בכיוון התפתחותי-צמיחתי, כלומר, נע "קדימה" או "למעלה", נע מן הפחות אל היותר, ומתי הוא נע "הצידה" או "אחורה", מן היותר אל הפחות.

כמו כן, יש לדעת שמצויים הרבה מסלולי צמיחה והתפתחות. איש צעיר מאוד שעדין לא צמח ובנה זהות זוגית ועדין לא הקים משפחה וילד ילדים, יכול להתפתח למפקד מיומן ואחראי על חייליו. יהיה מנהיג ואב ביחידה שהוא מפקד עליה.

כאשר אין באג התפתחותי, יש, בתרבות הלומדת, זליגה מתמדת של יכולות מתחום אחד אל תחומים נוספים אחרים. יכולות המתועלות לכל מיני כיוונים בשדה ההזדמנויות. למשל, ההתנסות המבוססת על גידול ילדים עשויה להיות מתועלת בקלות רבה לאחריות פיקודית, או לניהול עובדים.

זה לא תמיד מתפתח בקו ישר. לפעמים בדילוגים. למשל, לפעמים מישהי לומדת להיות אם ורק אחר כך הופכת בנוסף להיותה אם, גם בת זוג.

ראה גם "סיבתיות".

 

גירוי רלוונטי

 

הגירוי שדווקא אליו בחרנו להגיב, לאחר שנופה מתוך אין-סוף הגירויים האופפים אותנו.

 

למעשה, גירוי רלוונטי הנו מעין מולקולה של בחירה חופשית, והוא מהווה מרכיב חשוב בפיתוח יכולת הלמידה שלנו. רבים מוותרים על שיקול דעת עצמאי כשהם מגיבים לגירויים באופן אוטומטי וצפוי מראש. למשל: פועלים על פי "שולחן-ערוך" כלשהו, או נצמדים לסדר יום קבוע.

אחרים משסים גירוי אחד במשנהו, ובכך מחמיצים את כולם. יש לציין שאנו לא מחפשים ברגע זה מענה לשאלות זהות מסובכות וגם לא מבצעים חשבון נפש ומתפלספים אודות החיים. בשלב הזה אנו מעוניינים רק בנווט מעשי בים הגירויים המציף אותנו. הגירוי הרלוונטי משמש כנקודת המיקוד המדויקת בתוך שדה התודעה. למשל, כאשר אתה נוהג בכביש, אזי הנהיגה והתמצאות בתנועה בכביש הינה גירוי רלוונטי. כל השאר, איננו רלוונטי. כאשר אתה בעבודה, אזי מה שאתה אמור לעשות בעבודה הינו רלוונטי. כל השאר איננו. אם אתה מצוי בפגישה עם אישה ואינך מצליח להתרכז בה כי מוחך נודד לעבר אישה אחרת, זו איננה התלבטות, כפי שבטעות מכנים את זה לעיתים. זו ההדיפה המגושמת של הפגישה שלך. אתה רק מקלקל לעצמך את מה שיש לך כרגע. אולי כשאתה לבדך וחושב על שתי הנשים, זו התלבטות. אך גם כאן, רבים משסים דבר בדבר וכך מבלים בהטרדת עצמם ולא בהתלבטות. התלבטות פירושה לסרוק שתי חבילות של גירויים, כאשר בכל אחת מהן יש יתרונות ומגבלות, ולבחון איזו חבילה מטה את הכף. אין במציאות שתי חבילות זהות לחלוטין. כך תלמד לבחור.

עכשיו אני כותב. כלומר, הכתיבה הינה הגירוי הרלוונטי. אך בשדה ישנם עוד הרבה גירויים העטים עלי להסיח את דעתי. אנשים, ספרים, טלויזיה וכמובן, אינספור מחשבות המתרוצצות ונודדות לכל מיני כיוונים. איך שאני מזהה שדעתי זזה ממה שרלוונטי, ולא חשוב לאן ואל מה, מיד אחזיר אותה למקום. זהו תרגיל ריכוז בסיסי. אין מי שלא מכיר אותו. אך אם בסופו של דבר אני קם ממקומי ועובר לגירוי אחר מאלו המצויים בשדה שלי, למשל, נוטל ספר לקריאה, אזי הספר הופך לזמן מה לגירוי רלוונטי. כי אם אציק לעצמי שעלי לכתוב, זה רק יפגום בקריאה מבלי שקידמתי מאומה בכתיבה. אם כן, ניתן לבצע אימונים רבים בקידום יכולת הריכוז והשחזת כלי ההתייחסות שלנו גם נוכח גירויים לא רלוונטיים.

אפשר אפילו לרתום אילוצים שלא נבחרו ולהפוך אותם לגירויים רלוונטיים: הרצאה חובה, תפקיד בצבא, ניקיון הבית או שמרטפות. שיקול הדעת הידידותי אומר שאם בין כך אתה כבר כאן אז מוטב לנצל את זה לעשיית שעורי בית. להתרכז ולהפיק איכות בידורית טובה יותר. מוטב כך, מאשר לרצות כל הזמן להיות במקום אחר. כך שאתה יכול להתאמן כמעט בכל מקום ובכל זמן. יש הנוהגים גם לבצע תרגילי ריכוז שרירותיים במדיטציה. תרגילי ריכוז בנשימה למשל. אין בכך נזק, כמובן, אך אני מעדיף לנצל את מה שבלאו הכי נמצא בנוף שלנו לתרגילי ריכוז. להדק את שרירי הבטן, לקרוא, להאזין למוסיקה ועוד. ראה: "ריכוז".

יכולת הריכוז, קודמת לראיית הנוף או לסריקת הנוף. קודמת גם לזיהוי סדרי עדיפויות בזהותך ובחיים. כי אם אינך יכול להתמקד, אין לך במה להתייחס, גם לדברים החשובים עבורך...זכור שרק בעל יכולות יכול לבחור...

אחר כך, נוכל להשתמש ביכולת הריכוז המשובחת שרכשנו וניגש לשאלות מורכבות יותר. היינו לשאול מהו הגירוי הרלוונטי, או מהו הגירוי הידידותי בעבורנו. מה לעשות קודם - לסדר מגירות בשבת או לבלות עם הבעל, לקרוא עיתון או לשוחח עם הילד. מה לעשות קודם ומה אחר-כך. לשאלות אלה אין תשובות נתונות מראש. נזדקק לתרגול רב כדי לרכוש את היכולת לבצע ניפוי ידידותי ולבחור את הגירוי הרלוונטי. לשם כך עלינו לסקור את נוף ההזדמנויות שלנו, ולאתר, בכל פעם מחדש, את הגירוי ההולם את היכולת המרבית שלנו, ואשר מקדם את מה שהכי כדאי לנו לקדם ברגע מסוים.

 

דיכאון

 

בילוי נפוץ וממכר.

 

ראה: "התמודדות עם בעיות".

 

דימוי עצמי נמוך

 

הנטייה הפופולארית להמעיט בערך עצמנו, המשמשת מזה שנים רבות מקור פרנסה מצוין למטפלים הקנוניים.

 

ראה: "התמודדות עם בעיות".

 

 

דליפה

 

עוד צורה של התייחסות לתקציב הנפשי המצוי ברשותנו ולהיכן אנו מתעלים אותו.

לא פעם נראה לי שהאדם טוען שהיה רוצה להשיג דבר מה, שבעיני, ניתן להשגה, אך במקום לפעול לטובת מה שהוא טוען שהיה רוצה, הוא דולף לכל מיני כיוונים עד שאין לו במה להפיק את המטרה המוצהרת שלו. על בסיס הדימוי של מים רבים הזורמים בצינור ודולפים מנקבים שונים עד כי לברז נותר רק זרזיף חלש מהם. עיין גם ב"גירוי רלוונטי", "העברת זמן", ו"אמרגנות".

 

דעת קהל

 

תגובתה של החברה סביבנו לכל מעשה ופעולה שלנו.

 

כאשר אנו עוברים שינוי, אנחנו מפירים איזשהו שיווי משקל סביבתי וצפויים על כן למגוון תגובות מצד האנשים הסובבים אותנו. לקהל הזה יש משקל לא מבוטל שיש להביאו בחשבון. יש לגייס נחישות יתר על מנת להתגבר על התנגדות צפויה. מאידך גיסא ניתן גם לגייס ולרתום את דעת הקהל לתגבר משהו רצוי.

ילדים קטנים מזהים עצמם דרך תגובות המבוגרים. הם יתאימו עצמם לקהל אליו הם שייכים. מבוגר, יפלס את דרכו לצד דעת הקהל ואם נחוץ, אז נגד דעת הקהל.

בדרך כלל, השפעתה של דעת הקהל שלילית. קשה להיות תלמידים טובים בכיתה שכוכביה החברתיים הם תלמידים גרועים; לא קל להתמיד, להשקיע ולהכין שיעורי בית בסביבה שבה מותר לא להתאמץ. בהשפעת ההמון עלול הפרט להימחק ולהירמס, או פשוט להיגרר אל תוך התרבות המדשדשת או תרבות האבחון והשיפוט. השתתפות עדרית בבחירות וליבוי תחושות לאומניות גם הם תולדה שלילית של דעת הקהל, והשפעת הרייטינג על עיצוב הטעם התרבותי ידועה... במקרה כזה תלמיד בית הספר לידידות אמור להיות מסוגל למרוד בדעת הקהל, בדרך לעיצוב זהותו.

עם זאת, אפשר לרתום את דעת הקהל לקידום יכולות. כאשר אנו נמצאים ליד אנשים חשובים לנו, אנו משתדלים להיות במיטבנו. נקפיד לידם הרבה יותר מכפי שאנו מקפידים כשאנו לבדנו. וכך נפיק מעצמנו יותר.

כמובן שיש לבחור את הקהל המתאים. אם תבחר בחבריך הרווקים לספר להם למה הסתיים הקשר האחרון, מן הסתם תקבל מהם גיבוי להישאר רווק. כמו שחבורת "סיינפלד" הידועה, היא מעין קבוצת תמיכה לרווקים כרוניים... על כן, מי שרוצה להפיק שינוי זהותי מרווק לזוג, כדאי שייחשף לאנשים שנהנים מחיי המשפחה שלהם.

לא פעם ציינתי שאני מטפל בבעל בעיה רק אם הוא נחוש לחולל שינוי. כלומר, יש בו אמנם, מקור המושפע מאירועי העבר ומייצר פורקנים שליליים למכביר אך יש בו גם שכבת זהות מפותחת יותר ונחושה והוא שם את משקלו לטובת הפקת שינוי. מאידך כשאני נתקל בסרבן למידה, אחפש בסביבה הקרובה שלו את בעל היכולת שישמש קהל חשוב. אולי הוא יצליח להתניע את השינוי.

לעיתים זה בן-זוג, לעיתים אלו ההורים שיפיקו את השינוי אצל ילדיהם, ולעיתים אלו הילדים דווקא, שיגרמו להוריהם להשתנות. לעיתים זה בוס חשוב בעבודה, או מרצה באוניברסיטה שישפיע על התנעת השינוי. אפשר לומר במידת מה, שהשגת מטרה ידידותית מקדשת אי-אילו אמצעים...

כשמדובר בדעת קהל, חשוב אפוא לדעת איפה הגבול - מתי היא אמצעי להפקת יכולת, ומתי היא מגבילה את זהותנו וחונקת אותנו. אפשר לעורר את השאלה עד היכן המסגרת החברתית מרחיבה את זהותנו ומעשירה אותנו וממתי היא מגבילה וחונקת... מתי הזהות הזוגית מרחיבה את זהותנו וממתי מצמצמת אותנו... עד מתי המסגרת המשפחתית והשייכות אליה תורמות לצמיחת המתבגר וממתי כדאי לו להתרחק ממשפחת המקור, להרחיב את אופקיו ולהאיץ את צמיחתו...

לעתים אני משתמש בביטוי "קהל" כדי לתאר את השותף לשפת ההידברות. האם החרדה, למשל, יכולה להוות קהל מצוין לילד המדאיג, ובכך לעורר אותו להסתכן. כאן, אם כן, הקהל הינו גורם שלילי; במקרה אחר הקהל הינו גורם ידידותי מעשיר כגון: הרעיה או האם שחובבת מוסיקה יכולה לשמש קהל המגרה והמעודד את בני משפחתה לנגן.

 

הדחקה

 

פעולה שהנה הסחת-הדעת מדבר אחד לדבר אחר; לעתים קרובות, מן העיקר והחשוב - אל מה שאינו רלוונטי.

 

זהו מושג בסיסי בפסיכולוגיה, אך אני משתמש בו בצורה שונה מן המקובל. רוב הפסיכולוגים מתכוונים ב"הדחקה" לאותה פעילות מוחית, שמטרתה לסלק מן התודעה חוויות מאיימות, לא נעימות, ולאחסן אותן יחד עם כל מה שאנו רוצים לשכוח במין מחסן סגור במוח, המכוּנה תת-הכרה. הזרם הפסיכואנליטי וגישות פסיכו-דינאמיות שצמחו על גביו, שוקדים למצוא דרכים להתגבר על ההדחקה ולהיזכר במה שאירע בעבר הרחוק, מתוך השערה כי הדבר ישחרר את האישיות ואת הכוחות הטמונים בה ממטענים מכבידים ויאפשר שינוי.

תת-ההכרה היא גם מקור הפרשנויות ובסיס ההבנות אצל אותם פסיכולוגים. אם איחרתם לפגישה עם הפסיכולוג, הוא יגלה לכם שבתת-הכרתכם אתם מבטאים בכך התנגדות לטיפולו המסור. אם תיהרגו בתאונת דרכים, הוא יגלה לקרוביכם שכנראה הייתה לכם משאלת מוות תת-הכרתית. לדידי, בכך הם מציירים את ה"בול" לאחר שהחץ כבר נורה, ומעניקים למסלול של החץ כוונה שלא הייתה בו מלכתחילה.

אני מתייחס להדחקה במקורה כאל רפלקס, שהינו הסחת-הדעת מן העיקר והחשוב – אל מה שאינו רלוונטי. כאשר נהג מסיט את תשומת לבו מן הכביש אל ידידיו היושבים במושב האחורי ומספר להם בדיחה, זו הסחת-דעת שעשויה להסתיים בלא תקלה בכביש ישר ופנוי ממכוניות; ואילו במקרה אחר, כמו בכביש מפותל על סף תהום עמוקה, היא עלולה להסתיים בתאונה קטלנית. אין זה אומר כי הסיבה הייתה משאלת מוות מודחקת. זוהי הדחקת הדרך ותו-לא.

בדומה לכך, אישה הבוחרת לריב ולגדף את בעלה בנוכחות ילדיה הקטנים יכולה לומר לעצמה שהיא מאוד אוהבת את ילדיה ובמקביל לתאר עד כמה בעלה מרגיז אותה. בעיני, לו הייתה רואה את ילדיה, שמה לב לנוכחותם, או אוהבת את ילדיה באמת, לא הייתה יכולה לגדף את אביהם בנוכחותם. כאן הדחקת הנוכחות של הילדים מוליכה לנזק כלשהו ואילו ראיית הנוף שמכילה את הילדים, הייתה גורמת לכך שריב עם בעלה היה נדחה לעיתוי אחר.

אחרי שנים רבות של טיפולים קליניים על-פי הגישה הפסיכו-דינאמית, הגעתי למסקנה שהמאמץ הטיפולי להיזכר בעבר – לתאר, להסביר ולפרש אותו – לא זו בלבד שאינו תורם לשינוי, אלא לעיתים גם מכשיל אותו. לרוב, הבילוי הזה בא במקום הפקת שינוי. בעיקר משום שזה בילוי קל וממכר ואילו הפקת שינוי תובעת מאמץ מתמיד.

ישנם פסיכולוגים יודעי סוד, כביכול, המתייחסים למה שנגלה לעין כאל קליפה, המשקפת מראית עין בלבד – ואילו למה שהם סבורים שמצוי בתת-ההכרה הם מתייחסים כאל אמת. הם יודעים שהאם הדאגנית בעצם שונאת את הילד, וכיוצא בזה. הם לא ייתנו לכם לבלבל אותם עם העובדות. אני, לעומתם, סבור שמה שהאדם בוחר לעשות בפועל – מעיד על הבחירה הזהותית שלו ומייצג אותו בצורה הרבה יותר נאמנה מאשר כמה תחושות חבויות בתת-הכרתו.

בבית-הספר לידידות מטפלים בהדחקת ההווה. יש שני מרכיבים להדחקה הזו. האחד הוא הדחקת היכולת, בבחינת "מה אני כבר יכול לעשות?" – לא בנימה תוהה וסקרנית, אלא בנימת ייאוש הפוסקת שאין מה לעשות. או חש שאינו יכול, או אינו מסוגל לעשות משהו, ומדווח על כך לחברים, או למטפל המקשיב שלו ואז התחושה הזו נתפסת בתוכו כעובדה שלא נתונה לשינוי. כנתון קבוע כמו הגובה שלנו, למשל. ועובדות כאלו, אנו לומדים לקבל בהשלמה שאפילו לא טורחים לנסות לשנות זאת.

המרכיב השני הוא הדחקת ההזדמנות: "אין לי עם מי", "אין לאן ללכת" וכדומה. כאן, כאילו מישהו עוצם את עיניו בכוח ומסרב לראות את שלל ההזדמנויות האפשריות.

סילוק ההדחקה נעשה בעזרת מיקוד ההבחנה במה שאתם כן יכולים לעשות, במה שכן אפשרי לביצוע. גם אם נתייחס לעבר, לא נעשה זאת כדי להיזכר בחוויה כלשהי, אלא להיזכר ביכולת שהודחקה. למשל, מישהו נזכר שפעם, בעבר הרחוק, רכב על אופניים, והוא מוצא ליכולת הזו שימוש ידידותי בהווה; למשל, לרכוב עם ילדיו.

אנו מבחינים בין הדחקה ידידותית – להדחקה שאינה ידידותית. הדחקה ידידותית היא פעולה חסכנית: אתם שוכחים ומדחיקים את מה שאין לכם צורך בו – ומתפנים להתייחס אל מה שרלוונטי לכם באותו רגע. יש לזכור, אלמלא יכולתו של המוח להדחיק, היינו מופצצים ללא-הרף באין-ספור גירויים, שהיו מפריעים לנו לתפקד. כך שזה לא נורא אם שכחת מי חיבר ספר מסוים, או מה אמר פילוסוף עתיק אחד, אלא אם כן, אתה מרצה לספרות או לפילוסופיה. בין כך, אין לאף אחד יכולת להכיל מידע בלי גבול. ועל כל אחד להשכיל לנפות את מה שחיוני לזהותו.

בהדחקה לא-ידידותית אתם מחמיצים את מה שטובתכם דורשת – לטובת עיסוק לא רלוונטי, וכך פוגעים ביכולתכם ובזהותכם. בהדחקה לא ידידותית, כאילו ושכחת את שמך, או היכן אתה גר, או הרטבת במיטתך. זן זה של הדחקה אני מכנה בשם "אירוע מוחי" או, "הדחקת הזהות". לדוגמה: מישהי מתייפחת אודות משהו שאמא שלה אמרה לה ואני מגיב: "כנראה שלכמה רגעים שכחת שיש לך כבר ציצים ושאת כבר בת שלושים וכמה. כי אם לא היית מדחיקה את העובדה הזו הרי שלא היית יכולה להרגיש אותו דבר כמו ילדה קטנה בת שלש נוכח האמירות הכל-כך צפויות של אמך". 

לכן יש לפתח אמצעים לעקיפת המרכיב האוטומטי של ההדחקה, כלומר ליצור מעקפים; בעזרת המעקפים הללו נוכל להפעיל יכולת מוחית מבוקרת יותר, הכוללת היחשפות להזדמנויות מועילות, ניפוי, והבחנה בין עיקר לטפל. למשל, אם קיימת סכנה שתשכחו את יום ההולדת של בן/בת-הזוג, יהיה עליכם לבצע פעולה ידידותית ולרשום לכם תזכורת ביומן, כדי שלא תדחיקו את המידע הזה. כאשר אנו מבצעים פעם אחר פעם פעולת התייחסות אל מה שטובתנו דורשת, אנו מגלים שהיא ניטעת בתודעתנו ושוב איננו שוכחים אותה. למשל, אם אתם שרים שיר מסוים לעתים קרובות, קרוב לוודאי שלא תשכחו את מילותיו. בבית-הספר לידידות לא תעסקו רק במה שאתם חשים ומרגישים ותזניחו את מה שאתם יכולים לעשות. למשל, לא תתמקדו בתחושת החרדה שלכם ותדחיקו את קרבת הגוף של בן/בת-הזוג שאתכם – אלא להפך: תלמדו להתרכז בליטוף, ועד מהרה תחושו הנאה שתסלק את החרדה מתודעתכם.

יש גישות רבות המטפחות את היכולת להתנתק. להתכנס ולהירגע. בעיני זהו מאמץ דון קישוטי להילחם כל הזמן בטחנות רוח. להתנתק מאינספור הגורמים המלחיצים. אני ממליץ לחזק את יכולת הריכוז והבחירה. להעדיף דבר מה. ההדחקה הידידותית היא בת-לוויה, או תולדה, של יכולת הריכוז; זאת כאשר הדגש הוא על הדבר שבו אנו מחליטים ובוחרים להתמקד, ולא על מה שמדחיקים. עצם המיקוד בתחום אחד דוחק לשולי התודעה את כל שאר התחומים. ככל שנשחיז את כלי המיקוד שלנו ונתעל את תשומת הלב אל המטרה הידידותית – כך נפיק מעצמנו את המיטב. גבולות הזהות שלנו, במקרה כזה, יהיו גבולות היכולת המרבית שלנו, ולא הגבולות שאטימות המוח שלנו כופה עלינו.

 

הדיפה מגושמת

 

תגובה אוטומטית לכל מה שאנו נחשפים אליו, ואשר אינו תואם את היכולת הרגילה שלנו.

 

הדיפה מגושמת היא תגובה אוטומטית, תגובה צפויה לכל מה שנחשפים אליו ואינו תואם את היכולת הרגילה. יש צורות ביטוי רבות למגושמות של התגובה הזאת. הביטוי הנפוץ ביותר הוא "לא". אדם נחשף להצעה כלשהי ומגיב ב"לא", לעיתים עוד בטרם שמע על מה מדובר: "אין לי זמן," "אין לי כסף," "לא בא לי" ועוד. אנשים כאלה אינם מבחינים בין "אין לי כסף לצאת לסרט עם ידידה", לבין "אין לי כסף למסע סביב העולם ביאכטה מפוארת"; כלומר, אינם מבחינים בין זבוב לפיל ומגיבים באותה צורה לשני דברים שונים לחלוטין. או בנוסח מעט שונה - המגושמות מתבטאת לעתים בכך שתגובה אל דבר, שאיננו בגדר יכולתנו ברגע זה, מחסלת גם את מה שאנו כן יכולים לעשות. אם צעירה, לדוגמה, שמתייגעת מאוד בטיפול בתינוקה, יכולה ליפול למשכב: כאשר תחוש ברע, יימצא בלית ברירה מי שיטפל בתינוק במקומה; אך המחלה מונעת ממנה גם עיסוקים אחרים שיכלו להיות לה. אם מתוחכמת יותר לא תזדקק לאמצעי מגושם כמו מחלה כדי לנוח מעט מן התינוק, אלא תעניק לעצמה הפוגות שונות ומגוונות. מדי פעם תפקיד את הפעוט לזמן-מה בידיים נאמנות – ותצא לקניות, לטיול, לבילוי או למנוחה.

גרסה אחרת לאותה תגובה היא אבחון מגושם כמו "זה קשה", עם סימן קריאה במקום "קשה לי עם זה, לפי שעה". לדוגמה, כאשר מישהו מייצר אבחון מגושם כמו "מתמטיקה היא מקצוע קשה", האבחון הופך כביכול לעובדה מוצקה, ואין יותר משא ומתן. מוטב להבהיר נקודה חשובה זו. כאשר אדם יודע שאינו יכול להפוך לגבוה הוא לא ישאף להיות כדורסלן וגם לא ינסה לשנות זאת. כך גם מי שאינו מבחין היטב בין תחושת אי-יכולת לבין אי-יכולת, ומי שסבור שמה שהוא מרגיש משקף היטב את המציאות, כלומר, אם הוא מרגיש קושי, הוא סבור שזה אכן קשה ולא מנסה אפילו לשנות זאת. לעיתים הוא עושה כמה מחוות של שינוי ומודיע לעצמו ולאחרים – ניסיתי וזה לא הצליח ומסיק שזה, אכן לא נתון לשינוי, ובכך הוא רק מחזק אצל עצמו את האבחון שבין כך נעוץ כבר במוחו ומחסל עבורו את הסיכוי לשינוי. זהו "נזק מוחי", נפוץ ביותר שכולא את האדם בצינוק של התכנות אוטומאטי שלו. ישנם רבים המדשדשים עשרות שנים באותה כיתה. כאילו שהזמן פסח עליהם.

בתרבות הלומדת, לעומת זאת, יש התייחסות מדויקת יותר ליחס בין מה שמצוי ביכולת העכשווית – לבין מה שמצוי בשדה ההזדמנויות. כלומר, האדם מבין שיש לו קושי במתמטיקה מפני שעדיין אינו יודע את המקצוע, ולאו דווקא משום שמדובר במקצוע קשה במיוחד. כך יש סיכוי שאם יחליט להתקדם וללמוד מתמטיקה, ויעשה זאת בהדרגה ובהתמדה – הוא יגלה שיכולתו מתפתחת, ומה שהיה קשה בשבילו בהתחלה, הולך והופך לקל. אפשר לומר שההיפך מהדיפה מגושמת הוא המאמץ לדייק! זהו הצמצום המרבי שבו נעשה בדיוק את מה שאנו יכולים לעשות. לא יותר, אך גם לא פחות.

 

עוד ביטוי נפוץ להדיפה מגושמת הוא כאשר משסים דבר בדבר: הוגים רעיון – ומיד מבטלים אותו באמצעות רעיון סותר. במקום להציב את הרעיונות זה לצד זה, לסקור אותם בעיון ואז להגיע להחלטה ידידותית – מכבים כל רעיון מלכתחילה. זה נפוץ אצל אנשים "ביקורתיים" כביכול, שממהרים למצוא בכל דבר חיסרון כלשהו (וכי יש דבר שאין בו חיסרון כלשהו?) ופוסלים באמצעותו את כל מה שמצוי בנוף. כך מחסלים את הפלוסים באמצעות מינוס, ומקלקלים כל חלקה טובה. דוגמה נפוצה להדיפה כזו נמצא אצל רווקות ורווקים כרוניים, שמוצאים חיסרון בכל בן-זוג פוטנציאלי, ומחמיצים בכך את ההנאות שכן יכלו להפיק עמו.

בחשיבה ידידותית ובתרבות הלומדת נעדיף לסרוק את נוף ההזדמנויות, להבחין בכמה  "חבילות" של גירויים, שבכל אחת מהן יש מינוסים ופלוסים, להשוות ביניהן – ולבחור באחת מועדפת, על חסרונותיה.

 

                  אמצעי הדיפה מגושמים כאלה, תפקידם לצמצם מיד את העולם ולהתאימו אל מאגר היכולת המצויה ברשותנו. זהו מנגנון אוטומאטי שתפקידו לשמור על הקיים ולמנוע, עד כמה שאפשר, שינוי. כולל שינוי, שהאדם סבור שהיה מעוניין להפיק. מדובר בשלל סימפטומים, החל בהתפרצויות זעם – וכלה במחושים שונים, פחדים וחרדות. אינני מבדיל בין מיגרנה לבין התאהבות, כאשר העיסוק בזו כמו בזו משבש לאדם את הריכוז במה שרלוונטי יותר לחייו. תוכן הסימפטום אינו חשוב; אין הבדל אם הקיר שהאדם מעמיד בינו לבין ההזדמנות עשוי ממיגרנה, מהתאהבות או ממחשבות טורדניות. הסיבה מדוע האחד בוחר להדוף בדרך אחת, בעוד חברו הודף באמצעים אחרים, איננה חשובה. כל אחד מפתח, או מספח לעצמו, את ההדיפות שמתאימות לו.

לעיתים אתייחס לעוצמת תופעות הלוואי של תהליך השינוי ואציע להתחשב בהם. זאת כאשר האדם מגיב באופן מאוד מגושם הגובל בסכנת חיים. יש להבחין בין תופעות לוואי כגון: דלקות, כאבי-גרון, חום, גירודים, לבין תאונת דרכים קשה. סימפטומים מתונים נעקוף ונמשיך לנוע קדימה עד שהם ייעלמו מעצמם. במקרה של הופעת סימפטומים חמורים כדאי לבדוק עד כמה השינוי חיוני להגשמת הזהות. וייתכן אף שנשקול לוותר על הפקת שינוי. כלומר נעדיף שיישאר במקומו הישן ושיהיה בריא ושלם מאשר שימשיך להשתנות ויסכן בכך את בריאותו ואת חייו.

כדאי לציין שכאשר תופעות ההדיפה מכוונות כלפי המדריך והלקוח אינו מצליח לעקוף זאת, הוא עלול לנטרל את עצם הליווי של המדריך המנסה לעזור לו לעקוף את אמצעי ההדיפה ולתווך בינו לבין ההזדמנות לשינוי.

 

הדיפה מגושמת, אם כן, היא כל מה שאדם מציב בינו לבין הגירוי הרלוונטי. בתרבות הטיפולית, מסתבר, מתעסקים עם מה שאיננו רלוונטי, כלומר ב"בעיות", ונתקעים במקום.

בתרבות הלומדת, אנו מתייחסים לסימפטומים כאל תופעות לוואי צפויות בתחילת תהליך השינוי או הלימוד – ורק בתחילתו; כמו יבלות בידיים שאינן מורגלות בעבודת כפיים, או התרגשות הגובלת בחרדה לנוכח אירוע שאיננו מורגלים בו. בתרבות הלומדת מתרכזים בגירוי הרלוונטי – כלומר, במה שיקדם אותנו הלאה. ואכן, כאמור, אם לא מתעכבים על הסימפטומים ולא מדשדשים בהם, אלא ממשיכים ללמוד ולהתנסות בסבלנות ובהדרגה – היכולת גדֵלה, והסימפטומים נעלמים; במקומם צומחת הנאה, שמקורה במתן ביטוי ליכולת.

כאשר מצייתים לסימפטום ופועלים על פיו, הסימפטום הופך לאמצעי הדיפה; ואילו כאשר עוקפים את הסימפטום, ועטים ביתר שאת דווקא, על מה שקשה לנו, ומתעקשים להתקדם הלאה למרות הסימפטומים – היכולת ממשיכה להתפתח והסימפטומים נעלמים, בלי שבזבזנו עליהם אנרגיה מיותרת. למשל, אם אישה המקיימת יחסי מין חשה כאבים בעת החדירה, ובתגובה היא מצייתת לכאב ומחליטה למנוע אותו על-ידי הימנעות ממין – היא בונה לעצמה אמצעי הדיפה מגושם: מחלה שנקראת "ואגיניזמוס". לעומת זאת, אם היא תמשיך להתרכז בפרטנר המיני שלה, ודווקא תרבה להיפגש עמו במיטה, אך לא תעמיס על עצמה בבת אחת משימות לא אפשריות, היינו, תתרכז בליטוף, אחר כך בליטוף הדדי ובהדרגה תוסיף עוד ועוד מרכיבים למפגש האינטימי, יש סיכוי רב שהכאבים יתחלפו עד מהרה במידה כזו או אחרת של הנאה.

 [במאמר מוסגר: התובנה המתוארת כאן היא הסיבה המהותית לכך שיצאתי מגן העדן של השייכות לתרבות הפסיכולוגית הרווחת. המטפלים המבלים שעות רבות בהאזנה לתיאורי הסימפטומים של המטופל ומאפשרים לו לשוב ולתאר את מה שהוא חש ומרגיש, תוקעים אותו לדשדש באמצעי ההדיפה שלו. כי כאשר הוא שב ומתאר את תחושות אי-היכולת שלו לקהל המאזין לו, אותן תחושות מתקבעות במוחו כעובדה שאיננה נתונה לשינוי. וזו החמצה נוראית והדחקת ביטוי ממצה ליכולותיו האפשריים. וגם אם נוצר איזה שינוי, מסתבר שהאבחון שלו כבעל בעיה מגביל מראש את התפוקה המרבית מעצמו. הוא ישיג מעט מאוד, ובאופן איטי להחריד, ממה שהיה ניתן להשיג בקלות ובמהירות, אם רק היה מחויב לבצע את מה שהוא יכול ולא את מה שהוא חש-חושחש. לא מעט משפחות התפרקו להם ב"סיוע" של אנשי מקצוע שהאזינו באמפתיה רבה לתיאורים 'שלה אודותיו ושלו אודותיה' הקשבה שהפכה את התחושות לעובדות כביכול. בזה לא נאמר שאנשים חייבים להישאר יחדיו לנצח. לעיתים נוצרים פערים גדולים בין בני הזוג שקשה לגשר עליהם והם ימשיכו את דרכם עם בני זוג ראויים יותר. מהלך שיש בו אולי גם שיפור ניכר, שאולי מצדיק אפילו את המחיר הלא-פשוט של מערכת גירושין. אך לרוב, האנשים מחסלים את מה שהם בנו עד כה, תמורת הרבה פחות ממה שהיה להם. האישה לרוב, הופכת לחד הורית עם קשרים מצומצמים עם גברים, אם בכלל, והגבר שב לשוק הבשר של פגישות עיוורות ולקשרים חלקיקיים.

אני מניח שכל אחד מרגיש את מה שהולם אותו להרגיש על פי חינוכו וניסיונו בעבר. מי שטורח להוסיף לעצמו יכולות שלא היה מצויד בהם קודם לכן, יגלה עד מהירה שהוא גם מרגיש רגשות שלא ידע להרגיש קודם. הוא לומד לאהוב מה שקודם לא היה אהוב עליו והוא פחות אוהב מה שהיה מכור אליו בעבר, משום שעולמו התאכלס בדברים רבים אחרים...

אך מה נלין על הפסיכולוגים המתפרנסים מכך שאנשים מסכימים לשלם כל כך הרבה רק כדי שמישהו יקשיב, או יראה מקשיב למה שעובר עליהם. בבית הספר לידידות נציע לו למצוא מאזין בחינם, אצל השכנים והידידים ואילו אנו נקשיב לו היכן שיש לו באמת יכולת לתרום. אם, למשל, הוא מומחה להיסטוריה נקשיב לו כמה שרק ירצה ונהנה ממנו].

 

הדיפה מגושמת משבשת את תהליכי הלמידה באופן אנוּש. שכן כל עוד האדם שב והודף מעל פניו את כל מה שאינו רגיל אליו, הוא לא ישתנה לעולם. הוא סרבן למידה. השימוש באמצעי הדיפה מגושמים פוגע בזהותו של האדם, משום שהוא נשאר הרבה יותר מוגבל מכפי שנגזר עליו. זה פוגע גם בתפיסת המציאות שלו, משום שהמציאות נתפסת רק מבעד לעיניו השופטות, המתבוננות בה מבעד לאשנב קטן, ובכך מחמיצות את הנוף המורכב, המכיל משעולים ידידותיים בהרבה מאלה שהוא מבוסס בהם.

כאמור נועדו אמצעי ההדיפה המגושמים לצמצם את עולמנו ולהתאימו אל מאגר היכולות שכבר מצוי ברשותנו, כך שלא נהיה חייבים ללמוד ולהשתנות. על כן, עלינו להפעיל כנגד רפלקס ההדיפה את מלוא הכוח והיכולת שלנו. לגייס כל אמצעי ממזרי ומתוחכם על מנת לחסל את אמצעי ההדיפה, או לפחות לעקוף ולנטרל אותם.

עם זאת, לפעמים נגרמת ההדיפה בשל אי-הצלחתנו להפריד בין מה שבאמת אין ביכולתנו לעשות ברגע נתון, לבין מה שדווקא אפשרי. כיצד נוכל להבחין בין אי-יכולת ובין תחושת אי-יכולת? אם ברצוננו לדעת מה הם גבולות היכולת האמיתיים שלנו, נשאל את עצמנו האם גם מול איום ממשי על חיינו היינו נמנעים מפעולה ואומרים "אי-אפשר". להוסיף מטר לגובה שלנו - לא נוכל, גם לא מול איום כזה; אבל לרוץ מהר יותר – אולי כן. בדרך כלל, אין במציאות נסיבות המאלצות אותנו להפיק מעצמנו את היכולות המרביות שלנו. כדי להתניע את עצמנו לשינוי ניעזר אפוא בדמיון - נראה בעיני רוחנו איום המרחף מעל ראשנו, ונפעל.

זהו ללא ספק המושג הקשה ביותר להבנה. התייחסות ידידותית אל עצמנו ואל המציאות פירושה, לא פעם, לראות את המציאות אחרת מכפי שאנו רגילים, וגם לפעול, לעתים, בניגוד למה שאנו חשים, מרגישים וחושבים. וזה בהחלט לא קל. כלומר, לא קל לזהות הדיפה מגושמת וגם אם הצלחנו לזהות, לא קל לעקוף אותה.

דרושה משמעת מחשבתית גבוהה לקבל שבמרבית הפעמים התגובה השלילית הקשה היא דווקא כלפי גירוי חזק. למשל, את לא סובלת את בן זוגך לא בגלל הטעם שאת סבורה שהוא איננו בסדר, אלא משום שיש לך יותר גבר מכפי שאת יודעת להכיל או לאהוב. כמו שדתיים חרדים מגיבים לנוכחות של אישה סקסית בשכונתם בתחושות גועל ואיבה. אם תשאלו אותם למה אתם מרגישים ככה, יענו לכם כי היא מתועבת... אך מי שמצויד בראיית נוף רחבה יותר יבחין בנקל, שדתיים שצופים גם בטלויזיה, הולכים לרחוץ בקיץ בים, רואים סרטים וקוראים לא רק ספרי קודש, הללו לא ירגישו כלל תחושות של דחייה. להיפך, יחושו גירוי. לקודמים אין אפילו היתר לחוש רצונות הנתפסים אסורים.

בדומה לכך, האם שמתפוצצת בקרבה נוכח העובדה שבתה ישנה שינה עמוקה בצהרי היום בעצם מגורה, אפשר לומר, "מקנאה" ביכולת של הבת להתבטל בעוד האם כפויה לנקות ולסדר ולעמול כנמלה. אם, למשל, האם תעשה קורס מזורז ב"בטלנות", היא לא תרגיש כך כלפי הבת...

הערה נוספת ואולי גם הארה לגבי עוצמת התגובה האלימה. נקודה מעניינת: מדוע האורתודוקסים שונאים את הרפורמים הרבה יותר מאשר את הגויים? משום שהגויים אינם מהווים גירוי, ועל כן גם לא מהווים איום. כמו, שקוף על העץ לא יעורר אותך להיות כמותו... לעומת זאת, חבר בישיבה הולך ומתפקר, הוא מעורר כלפיו גלי איבה ודחייה דווקא משום שהוא מהווה גירוי. חבריו נתקלים במי שמאפשר לעצמו משהו שהם לא מתירים לעצמם - חופש. לא קל להם להתחכך במי שהיה כמותם ומתברר שיכול להשתחרר ממורא שמיים. בדומה לכך, מי שמגלה סימנים שהוא חוזר בתשובה, יהיו לו חברים שיגיבו בסלידה, בוז והתקפות עליו. אלו שחשים כך, קרוב לוודאי היו מבקשים אף הם לנוח מעמל החופש והצורך לבחור ולהחליט בכל פעם מחדש, אל תרבות שיש בה הרבה יותר סימני קריאה מאשר סימני שאלה...

כאן, למיטב ידיעתי, טמונה התובנה מה מוליך לתגובות אלימות בחברה ובעולם. תובנה זו מועדפת על ידי משום שהיא מוליכה לפתרונות ידידותיים. לא חינוך לערכים, אלא מחויבות של מערכת החינוך ללמד יכולות הנחוצות לחיכוך צפוף עם אנשים שקצת שונים מאתנו...

 

האם כל מי שמבקש להיפרד מבני-זוגו מבצע הדיפה מגושמת? לא בהכרח. אז כיצד מבחינים בין הדיפה מגושמת לבין בחירה חופשית ידידותית?

זו שאלה פתוחה. סימן אחד מובהק להבחנה ישנו בעוצמת השנאה. זו שמבקשת להתגרש מבעלה, משום שמיצתה את הקשר ונוצרו ביניהם פערים שהולכים וגדלים והיא איננה נהנית מחברתו כמו בעבר, אך גם איננה שונאת אותו, ייתכן וזהו מעשה של בחירה חופשית. ועוד סימן מובהק אחד להבחנה: כאשר אדם מסרב להצעה מפני שיש ברשותו משהו טוב יותר, זה אולי ניפוי מתוך בחירה. כאשר הוויתור על הזדמנות הוא תולדה של הבחירה בהזדמנות אחרת. למשל, כאשר התלמיד עולה לכיתה ד' הוא חדל להיות בכיתה ג'. אך כאשר מי שאין לו חברה מסרב להזדמנות לקיים פגישה עם בחורה, זו הדיפה מגושמת, וכלל לא משנה מהו הנימוק שבו שכנע את עצמו שמוטב לא להיפגש מאשר להיפגש. או דוגמה אחרת. כאשר מובטל זמן רב, מסרב לעבוד משום שלא משלמים הרבה, מתמיד באבטלה ומחליש את עצמו. הוא יצטרך בעתיד להתאמץ יותר על מנת לחזור לעבודה כלשהי. מוטב שילך לעבוד וכשייחשף לעבודה מעניינת יותר ומשתלמת יותר מזו הנוכחית, יעבור אליה.

היכולת, ורק היכולת, מעניקה זכות בחירה. כאשר אדם יכול A ויכול גם B, יש אולי משמעות למלה "העדפה", כאשר הוא מעדיף דבר זה על פני האחר. ואילו כאשר אין לו יכולת – אין לו במה להעדיף או במה לבחור.

 

הזדמנות

 

כל אירוע, חפץ או אדם הנקרה בדרכנו.

 

שלל הגירויים שאליהם אנו נחשפים – זהו מרחב ההזדמנויות, או שדה ההזדמנויות שלנו. חשיבה ידידותית מאפשרת לנו לנצל את ההזדמנות הגלומה בכל דבר. אם אנחנו שייכים לתרבות הלומדת ואנו רואים אדם רודה דבש, למשל, תתעורר בנו סקרנות ונלמד מפיו משהו חדש על הדבורים. כלומר, התגובה ההתחלתית כלפי כמעט כל דבר שאנו נחשפים אליו, תהיה היענות, סקרנות, עניין, גירוי.

אנשים שאינם חלק מהתרבות הלומדת, לעומת זאת, עשויים להגיב בהדיפה מגושמת ולהצהיר כי הדבורים אינן מעניינות אותם.

בנסיבות רגילות, יש לפנינו יותר הזדמנויות מכפי שנוכל למצות וליהנות מהן. למשל, יש יותר נשים מכפי שנוכל אי-פעם להתייחס אליהן; יש יותר ספרים מכפי שנוכל לקרוא; יותר אתרים בעולם מכפי שנוכל לבקר בהם. לכן בבית הספר לידידות נקדיש פרק נכבד בהשחזת כלי הבחירה שלנו. עלינו ללמוד לזהות את מרחב ההזדמנויות ולבחור מתוכו מלוא-החופניים, את מה שהולם את מלוא יכולותינו. כל אחד אמור להגיע למצב שאני מכנה "צרות של עשירים": דהיינו, לאפשרות של בחירה לא בין טוב ורע  – אלא בין טוב לטוב אחר, או בין טוב לטוב יותר.

בתרבות הלומדת, אם נחזור ונשתמש לרגע בדוגמה הקודמת על הדבורים, אם נישאר בורים בנושא, זה לא משום שאין לנו עניין בו, אלא משום שבחרנו להעדיף נושאים אחרים.

עם כלים משובחים כאלו, נוכל גם לפגוש אירועים הנתפסים כשליליים, אולי אפילו אילוצים של אסונות.

אם אירע אבדן קשה, לא נשקע באבל וסבל, אולי אפילו, נגלה שנוצרה עבורנו הזדמנות למשהו אחר, אולי אפילו, טוב יותר. נמלא את החלל שנוצר בנו, באחד משלל ההזדמנויות האחרות המצויות בנוף. פיטורין בעבודה, למשל, יכולים להוות הזדמנות לתעל את עצמנו לעבודה חדשה, או לעיסוקים מרתקים אפילו יותר.

 

הפקה

 

עיצוב סדר היום השבועי, עיצוב הזהות, עיצוב החיים.

 

לא במקרה בחרתי במונח הזה. הייתי ממליץ לכל אחד שיתגייס להפקת שינוי בחייו כשם שמפיקים אירועים כמו: סרט, סדרה, פסטיבל, מסיבות, ימי הולדת ועוד. כוח אדיר עמל ושוקד לטפל בעשרות, מאות ואפילו אלפי גורמים שאמורים לחבור זה לזה יחד בהתאמה מוחלטת עד לתוצר הסופי הטוב ביותר.

הפקה היא חוליה בשרשרת האמרגנות. היא המרכיב של ההוצאה אל הפועל של רעיונות ידידותיים. הגשמת מטרות מחייבת שרשרת ארוכה של הפקות מעשיות, תוך כדי תנועה קדימה והפקות לקחים. זה כולל סריקת הנוף התרבותי והבידורי: מופעים, הרצאות, חוגים ועוד. כיתות רגליים כדי לבדוק את השטח עד שמוצאים את המקום הנכון ואת הבילוי הנכון. כשמדובר בהפקת איכות בידורית משובחת ביחד עם בן-זוג, ההפקה מביאה בחשבון גם אותו בתכנון התכולה של הפגישות. 

למשל, הפקה מתבקשת למי שעד כה היו לה רק קשרים חלקיים בתפזורת, לעיתים, עם כמה בני זוג במקביל, היא ללכת למסיבה עם אחד מהם ולהתנהג כאילו שהם כבר זוג נשוי וותיק. כלומר, הם מחויבים זה כלפי זה להיות במיטבם.

כדי שההפקה תהיה יעילה, חשוב להימנע ככל האפשר משיבושה של תוכנית שנקבעה מראש.  רק שני גורמים יכולים לשנות את תוכנית ההפקה שלנו: תקלה רצינית, שאין לנו שליטה עליה או היחשפות להזדמנות כדאית יותר מזו שתכננו. חשוב שההפקות שלנו יעלו יפה, ושלא ניתן לכל משב רוח (או מצב רוח) לשנות את תוכניותינו.

ההפקה כוללת גם פתיחת מניפה של כמה תסריטים אפשריים והיערכות אל מול כל אחד מהם, לפני שנוקטים צעד חשוב. למשל, שיחה חשובה עם בתך המתבגרת דורשת שיקול דעת מיוחד במינו. חשוב על כמה נוסחים של דבריך בקצרה, ללא הטפה. נסה לשער, למיטב ידיעתך, כיצד היא צפויה להגיב. הכן טיוטא ועבור עליה כמה פעמים. בחר את הזמן והמקום שמעלים את אחוזי ההצלחה במשא ומתן עמה. למשל, אם יש סכנת התלקחות של מריבה, כדאי אולי לקיים את הפגישה בבית קפה באווירה מתורבתת, ולא בבית.

תכנון של סוף שבוע, או עיצוב של ערב עבור כל אחד מכם ביחד ולחוד זו גם הפקה נפוצה.

כאן, מבססים תוך כדי התנסות את הלוגיסטיקה שתהפוך עם הזמן לחלק בלתי נפרד מזהותכם.

מפיקים לקחים מתוך הניסיון הזה ומשכללים אותו. למשל, אם במהלך הפגישה הגעתם לקולנוע ולא היו כרטיסים, או הגעתם למסעדה ולא היו מקומות פנויים, לא נורא. העיקר שתתקיים פעולת למידה. וכך, להבא, תכינו כרטיסים מראש לקולנוע וכן תזמינו מקומות במסעדה והערב שלכם יהיה מוצלח יותר. כאשר לא מתרחשת פעולת למידה, לא מפיקים לקחים וכך שבים ומדשדשים באותן שגיאות.

טוב, זו לוגיסטיקה פשוטה יחסים. (היא מסובכת רק לספונטאניים ולסרבני הלמידה). הרבה יותר מסובך לממש החלטות כגון: להוריד במשקל. כאן יש להתמיד בשרשרת של הפקות שיוליכו בסופו של דבר לתוצאה. שינוי הרגלי אכילה וביצוע של פעולות ספורט מכל הסוגים על בסיס יומי, למי שאינו מורגל בזה. לא קל להוציא החלטות כאלו מן הכוח אל הפועל ורבים מוצאים עצמם נכשלים בזה פעם אחר פעם. כאן, יש צורך לעיתים לגייס את כל האמצעים המאפשרים להשיג את המטרה הידידותית. החל מהתחברות לעוד ידידים שותפים להפקה וכלה בשכירת מאמן כושר אישי... לעיתים נזדקק לאמצעים מתוחכמים ויצירתיים יותר, על מנת להצליח להתקדם. ראה גם, שעורי בית ותכולת ימים.

זוהי תרגולת חשובה בעיצוב הזהות שלנו. כי רק אחרי שאנו מסוגלים להתמיד בכמה הפקות, בתחומים אחדים, יש לנו אפשרות להשוות ולזהות כמעט בוודאות את סדרי העדיפויות שלנו. מהן היכולות היותר טובות שלנו ומה בשדה האפשרויות רצוי לנו. שלא נשאיר את עיצוב הזהות שלנו אך ורק ליד המקרה הממוזל.

 

התמודדות עם "בעיות"

 

מה ניתן לעשות כאשר כבר ביססת לעצמך זהות של בעל בעיה?

 

( פיקח יודע לצאת ממלכודות שחכם לא היה נופל בהם...

מרבית ה"בעיות" ניתן להימנע מהם בנקל, בתהליכי צמיחה וחינוך ידידותיים. תרבות המטפחת יכולת ולא חוסמת, מסרסת ומדכאת. כלומר, מעדיפה בשלב הראשון לאפשר לילד להתנסות, נניח בהכנת סלט על פני שמירה על הסדר והניקיון של המטבח. הניקיון יבוא אחר כך, כאשר יכולתו לקצוץ ירקות תשתפר ותתבסס. תרבות המביאה בחשבון את הילד, למשל, ההורים לא יריבו ויגדפו זה את זה לידו, והמטפחת במקביל, את יכולתו של הילד להביא אחרים בחשבון.

ואולי החשוב ביותר, תהליכי האבחון הקטלניים כלפי ילדים. שנחפזים לתת כותרת לכל בדל סימפטום שהוא מייצר על דרכו. "חסר קואורדינציה", "אלים", "בעיית קשב" וכדומה. היה קל יותר להפיק ממנו שינוי לפני שהדבקנו לו שמות גנאי מגושמים. אכן, צריך להיות בר מזל, להיוולד ולגדול בסביבה ידידותית. ולא כולנו בני מזל כזה, על כן, יש להצטייד גם בכלים לעקוף בעיות וחסימות ולקיים את תהליכי הצמיחה של זהותכם).

 

ניקח למשל, אבחון נפוץ כמו:

 

"דימוי עצמי נמוך".

 

שמתי את הכותרת במירכאות משום שאינני מסכים להגדיר אדם על פי שיפוט מן הסוג הזה. משום שכאשר חוזרים על השיפוט הזה שוב ושוב הוא חדל להיות הערכה והופך להיות עובדה. וכשם שאיש איננו מצפה מן העץ שינוע ממקומו כך העובדות השיפוטיות גורמות לכך שאיש איננו מצפה לשינוי. לזה אני קורא "נזק מוחי".

גם שיפוטים חיוביים הם בדרך כלל מגושמים. כדאי לעשות מאמץ ולדייק בהתייחסות ליכולות. "הוא גאון" שיפוט נפוץ אצל הרבה אמהות, לרוב מעיד על יכולת משובחת כלשהי אצל הילד ועל קוצר הראות של האם. ליאונרדו דה וינצ'י היה אולי גאון. וכמה ישנם כמוהו?

אשתי "בשלנית". (בדרך כלל זו הערכתו הנלהבת של בן הזוג לצד הערכות נפוצות כגון: "לא עושה כלום" אם היא משמשת כעקרת בית). ובכן זוהי אולי הגדרה מדויקת למדי, כאשר מדובר במסעדנית מקצועית המבלה את רוב זמנה בבישול. אשתי אפתה עוגה – זו עובדה. "מרבה לעסוק בבישול" – גם זו עובדה אם הבישול משתבץ במינון גבוה בין שאר עיסוקיה. וכה הלאה.

אם כן, דיבורים על חוסר ביטחון, תיאורים מפורטים של תחושות ההשפלה ותיאורי חוויות מסרסות אינם תורמים דבר לשינוי. הם מתפשטים בנפש כמו מגיפה ומדביקים בתחושת אוזלת יד גם אזורים של יכולות. כמו כן, תחקיר העבר וחיפוש הסברים על אודות מקורה של הנטייה להמעיט בערך עצמנו, גם הם אינם מוסיפים לאיש ולו קמצוץ של ביטחון. עד כמה חשובה היום העובדה שאמא חיסלה את דמותו של אבא בנפשנו, או שכל החיים דיכאו אותנו וסירסו אותנו? היום, כשאתה כבר גדול, איש אינו יכול לרומם או להשפיל אותך. כלומר, אם אתה מרגיש כיום בדיוק כפי שהרגשת כשהיית ילד קטן, זו הדחקת היכולות שלך לצמוח ולהתפתח. לעומת זאת, כאשר אנו דווקא משקיעים בלימוד ובהתנסות, יכולתנו מתפתחת עד שאנו הופכים למומחים. מן הסתם, נחוש ביטחון בתחום המסוים שבו בחרנו. אצבעותינו מרפרפות על קלידי הפסנתר מבלי שנצטרך להביט בתווים; אנו יודעים בביטחון גמור מי כתב את "מלחמה ושלום"; נוכל לבצע את תיקוני החשמל בבית... לא עוד דיבור "על", אלא קידום "של". ללא עשייה של ממש, אין שום סיבה שיתחולל שינוי בהרגשה.

מי שהתמחה בתחום אחד בלבד, יחוש ביטחון בתחום הצר של היכולת הזו, אך מעבר לגבול הזה ימשיך להיות שרוי בחוסר ביטחון ובמבוכה מעיקה. לעומתו, מי שממשיך ומספח לעצמו עוד ועוד יכולות בתחומים נוספים, יגלה אחרי כמה כיבושים שהוא הופך לבעל ביטחון, כמעט שחצן. ידיעת היכולת האמינה שלו ללמוד הופכת למרכיב מרכזי בזהותו. כל מיומנות נוספת תורמת לביטחון ובלבד שזו תוספת של יכולת שלא הייתה מתוכנתת בו קודם לכן. מי שיודע לקרוא וקורא עוד ספר, זו איננה תוספת מפתיעה. מאידך, מי שפוחד ממים, אך לומד לשחות בונה בתוכו כושר משובח של למידה. כך גם, ללהטט בכדורים, לרכוב על אופניים בלי ידיים, לטוס ברכבת הרים ועוד...

עד שהוא יודע לבטח שברגע שירתום עצמו לתחום חדש שעדין אינו בקיא בו, יקדיש לו משאבים ומרץ, הוא יהפוך לבעל יכולת גם בתחום החדש. מפגש עם בעלי יכולת שבעבר היה חש עלוב ומסורס בהשוואה אליהם, יהווה מעכשיו רק גירוי מעניין ותו לא. גירוי להמשיך ולספח עוד יכולות.

 

מובן מאליו שנטלתי באקראי את תיאור התוכן של אחד הסימפטומים הנפוצים שהפכו לאבחון מגושם. באותה מידה הייתי יכול להפליג בתיאורי חרדה, אשמה, דיכאון ומה לא. במקום להתייחס לסימפטומים יש להתייחס ליכולות של האדם והללו משמשות  בסיס לשינוי.

ניקח עוד דוגמה, "דיכאון", למשל. ראשית, יש להתבונן במה שהאדם עושה ביומיום שלו. נניח לדוגמה, שמדובר בצעיר שאין לו ידידה, וגם אין לו חיי מין מסודרים. מי שמזניח תחום חשוב כל כך, איך ירגיש טוב? גם אם נניח שיש לו "סיבה" - אהובתו נטשה אותו, ברור שכל עוד הוא מבלה בנטישה וסבל, הוא רק ממכר עצמו לדיכאון. ואכן, רבים מבזבזים שנים מחייהם בבילוי כזה. בחשיבה ידידותית הסיבה העיקרית לדיכאון היא כשהאדם מתיר לעצמו לא לעשות את מה שהוא יכול לעשות. כל אחד מחויב לבטא את יכולותיו. במקרה הזה הוא אמור לחייב את עצמו להתייחס אל אחת הנשים האחרות, הזמינות בסביבתו, ועד מהרה יחדל לסבול. אם הוא כל כך "כבד" לפי שעה וקשה לו לארח ידידה לחברה, יתחיל קודם לעסוק בפורקן מיידי חיובי, כמו ספורט. אם יעשה כך, הוא מיד צפוי לחוש תנודה לטובה וינצל את ההטבה הזו על מנת להמשיך בהפקות חשובות יותר. 

לעיתים, אם מישהו איננו מצליח להפיק מעצמו עשייה ידידותית כזו, ניתן לקחת, לזמן מה, תרופה נוגדת דיכאון, על מנת לשוב לפעילויות ההולמות אותו.

 

מריבות

 

אמצעי הדיפה נפוץ אצל אנשים שלא השכילו למצוא משהו מעניין יותר לעשות ביחד. אין להם כושר להכיל זה את זה והם זקוקים לנוח זה מזה. הריב משמש אותם להפוגה בזוגיות באופן מגושם. הם גם לא השכילו לנוח זה מזה באמצעים מתוחכמים ומתורבתים יותר. למשל, הוא נח בחדר אחד ואילו היא קוראת משהו בחדר אחר. הם אמנם לא מבלים כרגע ביחד, אך גם לא מבלים בריב. מנקודה זו ניתן בקלות ובחסכנות לעבור ליהנות זה מזה. בעוד הנוהגים לריב, נאלצים לבזבז המון אנרגיה בהבלגה ופיוס לפני שהם יכולים לעשות משהו נעים ביחד.

אני מתייחס אל המריבות כאל מוגבלות תרבותית. היכן שאנשים מתירים לעצמם לשהות ביחד, מבלי לדעת להביא בחשבון את העובדה שהם לא לבדם. הם מתירים לעצמם להכביד על אנשים אחרים, כמו למשל, לחטט באף בשעת ארוחה משפחתית.

כאשר שני בני-זוג מעוניינים לחולל שינוי ומשתפים פעולה קל למדי להפיק זאת. ראשית, לא נכנסים לתוכן של המריבות. משום, שכזכור, זה רק נועץ עוד יותר אצל כל אחד מהם, את הקיבעון שהם בלאו הכי מצויים בו. תקופה מסוימת, של מספר שבועות, הם מנועים מלשהות זה במחיצת זה מבלי לתכנן מראש את תכולת המפגש. מאחר ובהתחלה אין להם יכולת לאהוב זה את זה וליהנות זה מזה, הרי שהקרבה והחיכוך הצפוף מגרים אותם שלילית ומכאן פורצת מריבה. אחר כך, מגדילים בהדרגה את תחומי העניין והבילויים המשותפים שלהם, עד שהאיכות הבידורית הזוגית משתבחת. בשלב הזה, בדרך כלל, כאשר לאנשים יש אפשרות לבחור בין בילוי הולם אותם לבין ריב, הם יעדיפו את הבילוי. כמובן, שחלק משעורי הבית שלהם, להרבות בפעילות גופנית, אם אפשר אז ביחד, ובנוסף לייצר לעצמם עוד תנוחה או שתיים לחיי המין שלהם. 

מסובך יותר לחולל את השינוי כאשר רק אחד מבני הזוג משקיע בכך. עליו, לנתק מגע כל אימת שהשהות הזוגית הופכת לשלילית. הוא יוצר נתון, שאין אפשרות להיות לידו ולהיות בלתי נעים בעת ובעונה אחת.

לעיתים די בכך כדי לחולל שינוי בבית. אך לא פעם, בן הזוג השני, מרגיש יופי מההתרחקות הזו. יש לו מינון זוגי שהולם את מגבלותיו. במקרה כזה, אמליץ לבעל היכולת להשלים את החסר, על ידי קשר ידידותי מחוץ לזוגיות...

 

 

 

 

זהות

 

אכסניה לכל מה שנאגר בנו במהלך החיים.

 

עוד גרסה: התשובה לשאלה "מי אני?" על-פי היכולות שלנו.

 

 

 

ישנם גורמים המגדירים את הזהות שלנו בעל כורחנו. למשל, אין לנו יכולת לבחור את מקום הולדתנו, על כל הכרוך בכך. אך מן הרגע שאנו רוכשים את יכולת הניידות שלנו, אנו יכולים לנוע אל כל ארבע רוחות השמיים ולהחליט להתמקם גם במקום אחר ממקום הולדתנו ועם הזמן לעצב לעצמנו זהות חדשה. כשאנו מתבגרים נוצרת בנו היכולת להחליף את השם שהעניקו לנו ההורים בשם שרצוי לנו יותר. נוכל, אם נרצה להשיל מעלינו עוד ועוד אבחונים שהעמיסו עלינו המבוגרים, ונוכל לעצב לעצמנו זהות על פי בחירה עדכנית.

 במהלך החיים האדם נקלע, לא פעם למצבים המחייבים אותו לחולל שינוי זהותי. פיטורים מאלצים לעיתים הסבה למקצוע חדש. אסון עלול ליצור מצב שבו האדם אמור להתחיל שוב מחדש. לעיתים הוא משקם את זהותו הקודמת ולעיתים בונה לעצמו עולם חדש וזהות חדשה.

הגירה אל ארץ אחרת מחייבת שינויים גדולים. יש המנסים לשמר את זהותם הקודמת. יש המשלבים בזהותם סממנים שאולי לא היו בהם בארץ המקור. מהגר ישראלי, למשל, יתחיל ללכת לבית הכנסת בשבת. אם מהגר נשאר כפי שהוא גם בארץ חדשה האם זה אומר שהוא נאמן לזהותו או שהוא סרבן למידה? גטו יהודי, או ישראלי, או מוסלמי בארץ זרה, לדעתי מעיד יותר על מוגבלות מאשר על בחירה חופשית. כאשר אני רואה חלק מן החרדים בירושלים הלובשים בגדים שהלמו ארצות קרות בצפון מזרח אירופה, זה נראה כמו סרבנות למידה. מה לקחת מזהותם הקודמת ומה להוסיף עליה, הינו מעשה מרכבה למדני של עיצוב הזהות. מי שמצוי בתרבות הלומדת, בוודאי ילדים קטנים, סופגים עד מהירה את שפת המקום החדש, בנוסף לשפת אמם. לעיתים השפה החדשה הופכת למרכזית ברמה דומה לשפת האם המקורית. לעיתים אף עוברת אותה. כך מתפתחת זהות מורכבת שלא קל ללכוד אותה בהגדרה מגושמת כלשהי. ישראלי שחי בצרפת, למשל, עשרים שנה, יהפוך במידה רבה לצרפתי. אך הוא לא יהיה צרפתי כמו מי שאף פעם לא היה ישראלי מלכתחילה. ואם יחזור לחיות בישראל, הוא לא יחזור הביתה לזהותו הקודמת. הוא יגלה שהארץ השתנתה בינתיים, והוא, לפחות לזמן מה יהיה מהגר גם בארץ מוצאו. אפילו בדברו עברית, זו תהיה עברית ארכאית מעט, ובמבטא צרפתי... נמשיך לסבך את העניין. הילד שלהם התחתן עם אישה לא יהודיה, ממוצא לבנוני... האם הילדים שלהם יהיו, יהודים, ישראלים, ערבים, קתולים???

אם כן, לא קל להגדיר זהות של אדם על פי הלאום או הדת או העדה, במציאות חברתית משתנה.

 

למרות האמור לעיל, יש לציין כי מרבית האנשים בעולם, בכלל לא נחשפים לשאלות של זהות. מי שנולד במשפחה חרדית והלך למערכת החינוך שלה, ירש זהות עם הולדתו. אמנם, פה ושם, קורה שבגיל ההתבגרות, מישהו מורד בגורלו ויוצא לדרך אחרת ומעצב זהות שונה מזו שנקלע אליה, אך הרוב הגדול שייכים לקהילה כדבר המובן מאיליו. רובם אף זחוחים בדעתם כאילו זכו בזהות הטובה ביותר האפשרית.

בדומה לכך, רבים חיים את כל מנת החיים שלהם במקום אחד, כמעט ולא מחוברים לשאר העולם. הקדמה לא הגיעה אל מחוזם ואם כן, הם יתייחסו אליה כאל שיבוש אורחות החיים הטובות והנכונות...

 

אין ספק שאילוצים חוללו מהפכי זהות ניכרים אצל אנשים שנקלעו למצבים מיוחדים. גם ידוע שאנשים מחוללים לעיתים מהפך זהותי. דתי הופך לחילוני. חילוני הופך לדתי וכל חייו משתנים מקצה אל קצה. רווק הופך לנשוי. צעירים הופכים להורים. מעשן הופך ללא מעשן, לא מעשן הופך למעשן. הומוסקסואל הופך להטרוסקסואל, או לביסקסואל. הטרוסקסואל עזב את משפחתו והפך להומוסקסואל. בעל-בית הפך להומלס, איש בריא הפך לחולה או לבעל-מום, חי התאבד ומת.