כיס תרבות
אנשים הבוחרים להשתייך לקבוצה המבדילה את עצמה משאר העולם, וחיים במעין גטו חברתי המאופיין על ידי תרבות מסוימת.
קיימות דוגמאות רבות ושונות לכיסי תרבות: קבוצה דתית הומוגנית, המתבדלת משאר מרכיבי החברה, כגון כת מיסטית, אשראם הודי או יהודים חרדים, הממלאים את ימיהם אך ורק בלימוד תורה בסביבה סגורה; מהגרים החיים בקהילה המורכבת מאנשי תרבות המוצא שלהם ואינם לומדים את שפת המקום שאליו היגרו ואת תרבותו; בעלי קריירה שכל זמנם מוקדש לעבודתם; אנשים השרויים בדיכאון כרוני ומסתגרים בביתם; פושעים החשים בנוח בבית הסוהר יותר מאשר בעולם החיצוני;
ילדים שנולדו אל תוך כיס תרבות, מעוצבים מלכתחילה ברוח הסביבה המצומצמת שלהם. בעלי האינטרסים בתוך כיס התרבות מקווים שמאחר שנמנעה מהילדים כל חשיפה לעולם שמחוצה לו, הם ילמדו להדוף כל דבר שאינו מתאים לחינוכם גם בבגרותם.
בתרבות המדשדשת, היתקלות של שני כיסי תרבות זה בזה יוצרת חיכוכים שליליים לעיתים, עד כדי תגובות אלימות; בתרבות הלומדת, המפגש ביניהם מרחיב את עולמם של חברי שתי הקבוצות ומעשיר אותם. כך, למשל, נתבונן בעניין ובהנאה בחתונה החרדית או המרוקאית או הרוסית או החילונית. ראה גם "חסימה".
מוח
האבר החשוב והמוחמץ ביותר של האדם.
יחסנו לעיניים, אברי הראייה, טוב בהרבה מיחסנו למוח. אנו עושים הכול על-מנת לראות היטב, מזהים מתי הראייה שלנו לקויה ומרכיבים משקפיים כדי לשפרה. אך רק מעטים טורחים לטפח את אבר החשיבה והזהות שלהם, ולהביאו ליכולת המקבילה למה שנקרא "ראייה שש-שש". המצב חמור, שכן רבים משוכנעים שהמוח שלהם עובד מצוין. שום מדור במוחם אינו בוחן את אופני החשיבה שלהם, גם כאשר הללו מוליכים אותם לשיקולי דעת מוטעים, וגם כשהם שבים ומבצעים בלא הרף אותן שגיאות. הם מניחים למוחם לתפקד כמו אברים פנימיים אחרים, כגון הטחול או הלבלב, ומשקיעים בחיטוב גופם פי כמה מאשר בחיטוב מוחם. יש המתהדרים ברגישויות ואלרגיות לרוב ומקפידים לנקות את סביבתם מחומרים יוצרי אלרגיה שחלילה לא ילקו בפריחה על עורם הרגיש או ילקו בנזלת ואדמומית בעיניים. ועל המוח אינם חסים כלל. מעמיסים עליו סמים, אלכוהול ואולי הגרוע מכל, ממטירים עליו בליל שטויות מטפשות, אמונות הבל תפלות. עד כי לעיתים סתם אדם חושב, בולט כמגדלור בים של שוטים.
כאשר מדובר בפיתוח המוח הכוונה היא לפיתוחה של החשיבה הידידותית כנווט.
ישנם הסבורים כי קיימת הפרדה בין השכל לבין הרגש או הנפש, וכי פיתוח המוח מקדם את השכל בלבד. למעשה, החלוקה האמיתית היא בין רגשותיו ומחשבותיו של מי שנשאר כל העת בכיתת הגנון, לבין מי שממשיך לצמוח ולהתפתח. המוח הוא גם אבר ההרגשה, ולכן טיפוחו באמצעות השחזת כלי החשיבה, הריכוז והקשב, מעשיר גם את חיי הרגש.
עם זאת, ישנה בעיה חמורה בהתמצאות שלנו באמצעות החושים והרגשות שלנו. נכון שהמוח שלנו יודע להבין גם מידע המנוגד לחושים הישירים שלנו. למשל, אנו רואים אמנם את השמש מקיפה את כדור הארץ, אך כיום הרוב כבר יודעים שזו איננה האמת, וכי כדור הארץ מקיף את השמש. בעין בלתי מזוינת איננו מסוגלים לראות חיידקים, אך אנו יודעים שהם קיימים. (כדאי להזכיר שהתגליות הללו לא התקבלו בקלות וברצון. יש מדענים שאף אבדו את חייהם תוך כדי מאבק עיקש ברוב הזועם שמקורות הידע שלו הם כתבי הקודש, אנשי הדת והמון נבער).
אך בדרך כלל, הרוב ממשיכים להיות משוכנעים שמה שהם מרגישים מעיד על המציאות. ולרוב אין זה כך. למשל, מי שמתאבל שנים רבות על אובדן של קרוב יקר, איננו מעיד בכך על עומק רגשותיו או גודל אהבתו. דווקא להיפך. זו עדות לדלות רגשותיו. כי מי שעשיר יותר ברגשות, יתאבל זמן מה על אבדן, נניח, שכול, ואחר כך ישוב להתרגש משאר ילדיו הרבה יותר מאשר מאבדן ילד מסוים זה. ומי שמתמידה להתאבל על מות אביה במקום לתעל את אהבתה אל בן זוגה ואל ילדיה, בעצם הודפת באופן מגושם באמצעות האבל, את כל מה שרלוונטי יותר בחייה. הגישות הדוגלות בעיבוד האבל, וכן קבוצות תמיכה לנפגעי טרור, הלומי קרב, דור שני ושלישי לשואה ועוד כיוצא באלו, אינן ידידותיות בעיני משום שהן הופכות את האבל לבילוי שגרתי.
בבית ספר לידידות נבחין היטב בין אירוע לבין הרגל, שפה ובילוי. האירוע מלווה בחוויה טראומטית ונירתם כמובן לעזרה ראשונה. אבל לפני שתיווצר התמכרות נשתדל לנוע הלאה. יש להיזהר מהתמכרות לסבל ואבל כמו שיש להיזהר מהתמכרות למורפין משכך כאבים.
ראה גם: "חשיבה ידידותית".
מעקף
מסלול שבו אנו עוקפים את הסימפטום, או את מה שמכונה בשם "בעיה", מחייבים את עצמנו לבצע את מה שאנו יכולים לעשות ונעים בנחישות ומתוך ריכוז לקראת מטרה ידידותית.
מונח זה מתייחס לצד המעשי של הפקת שינוי. אדם המעוניין בשינוי מתבקש לבצע החלטה גורלית ולבחור באחת משתי גישות. הגישה הרווחת והשגורה ביותר היא זו של התרבות הטיפולית – כלומר הרפואית, הפסיכיאטרית והפסיכולוגית: מאבחנים בעיה, ומטפלים בה. סדר הדברים הוא כזה שקודם מוכרחים לסלק את הבעיה, ורק אחר-כך ניתן להתקדם הלאה. כך מתבזבז מאמץ אדיר בטיפול, שכולו מוקדש לעיסוק באמצעי ההדיפה המגושמים, כלומר לעיסוק ב"בעיות".
רוב האנשים באמת סבורים שכל עוד לא מתגברים על חרדות, או על צער וסבל – לא ניתן להתקדם הלאה. כך הם מאמינים שיום יבוא ויהיה טוב, אחרי שיגמרו לטפל בכל הבעיות. לעתים, מי שינסה לפלס לו ערוץ אחר לפתרון, יכונה פחדן הבורח מהתמודדות עם בעיותיו.
מבחינתי, כך משעבדים את כל החיים לעיסוק המסב נזק, ועל כן אינו עיסוק ידידותי. אני באמת סבור שמי שמטופל על ידי רופא, כלומר פקיד של רפואה, צפוי להפוך יותר ויותר לחולה; מי שמטופל על-ידי פסיכולוג שמאבחן ומקטלג אנשים, מדובב אותם לדבר אודות בעיותיהם, צפוי להפוך יותר ויותר לפציינט שסובל מנזק מוחי ונזק זהותי. "אני כזה"! כלומר, לא נתון לשינוי, וגם אם יטרח להשתנות, יסתפק במועט, כשם שמי שאובחן כמפגר, גם חשבון של כיתה א' יחשב עבורו כהישג... ואכן קורה שעם חלוף הזמן, חלפו גם סבלו ומחושיו והוא בהחלט מסתפק בזה. די לו בכך. אין לו שום ציפיה נוספת שירגיש ממש טוב, או שיהיה מאושר בחייו.
אבל לרוב, מי שהתמכר לחיות כך את חייו, בדרך כלל ימשיך גם הלאה לבלות במה שהוא יודע לחוש ולהרגיש, כלומר, יחליף מחוש אחד באחר, או בעיה אחת בבעיה אחרת.
מרבית הגישות הטיפוליות הן צרות-אופקים בצורה מזעזעת, כי המטפלים מתעלמים משתי עובדות בולטות. ראשית, המטופל שלהם מסוגל להרבה יותר מכפי שהם מתארים אותו, והם לא עושים שימוש בכל היכולות המצויות בו. שנית, המציאות היא כל-כך רבת-פנים ורבת-משעולים, ובכל זאת הם לא טורחים ללמוד אותה ולמצוא למטופל ערוצי פתרון יצירתיים יותר.
הגישה השנייה היא זו של התרבות הלומדת. גישה זו דוגלת במעקף.
במעקף אנו עוקפים את הסימפטום, או את מה שמכונה בשם "בעיה" – ונעים בנחישות לקראת מטרה ידידותית, תוך התייחסות מאומצת ומרוכזת. וראה זה פלא: במרבית המקרים, הסימפטום נעלם. ההתנסות החדשה, המפתחת את היכולת, מחליפה את הסימפטום; ההנאה מחליפה את הפחד.
ניקח למשל אמן שרוצה להופיע בפני קהל, אך סובל מפחד במה, ופונה לטיפול פסיכולוגי. אם מצא פסיכולוג נחמד, מן הסתם ירגיש אצלו נינוח ובטוח, אבל ימשיך להרגיש זוועה לפני שיעלה על הבמה. לעומת זאת, אם יחייב את עצמו דווקא להופיע שוב ושוב בפני כל מי שרק מוכן לצפות בו, ובהדרגה ירחיב את חוג צופיו – ילמד לבסוף ליהנות מהופעה בפני אנשים. לא די לדעת לשיר או לנגן; צריך להוסיף לזה יכולת להתייחס לאנשים אחרים, להופיע בפני אנשים, לשרת אותם ולגרום להם הנאה. מי שיתמיד לעשות כך, יגלה שהחרדה הראשונית תתחלף בתנודה של התרגשות נעימה לפני הופעה. כשיהפוך למקצוען יגלה שהוא הרבה יותר במיטבו מול קהל, מאשר כשהוא לבדו.
בדוגמה אחרת השינוי מושג מתוך כך שפועלים דווקא באופן חזיתי נגד ההרגשה המקננת ברגע זה. אופנוען אחרי תאונת התהפכות, מנסה לחזור ולרכוב על האופנוע. נוהג לאיטו בעיניים כמעט עצומות וגוף רועד מחרדה. חושב שאם יציית לחרדה הזו מן הסתם לא ישוב לאופנוע וייוותר עליו. מחליט לעשות את ההיפך דווקא, יוצא לכביש ראשי ומסובב את ידית הדלק עד תומה ומאיץ למהירות של מאה ועשרים ק'מ לשעה, תוך דקה בערך כשהחרדה מתעצמת כמעט לבלי נשוא היא נעלמת לפתע כלא הייתה.
מישהו אחר מגלה שהוא מרגיש פחד ללכת ליד בית הקברות באישון לילה. מגיע להחלטה שהוא אינו מסכים לפחד מרוחות רפאים, שדים וליליות. נכנס לבדו, דווקא באמצע הלילה אל עומק בית הקברות. מעשן סיגריה על אחת המצבות. משתין להתריס ויוצא. עוד פחד חוסל בנוק-אאוט.
דוגמה נוספת: בתרבות הטיפולית, אדם קם בבוקר קשוב לתחושותיו, והנה הוא חש מועקה כבדה הגובלת בדכדוך קל. אין לו חשק לקום מהמיטה, ומחשבותיו מתמקדות בתחושות העכורות. עוולות, עלבונות, כעסים, קיפוחים, דאגות שתמיד יש מהם בשפע. עד הצהרים הוא הופך לכבד יותר ויותר, ובערב הוא כבר שרוי בדיכאון. בתרבות הלומדת איננו מתעכבים לציית לתחושות אלה או אחרות. אמנם, אינני מצפה ממי שחש ברע שיקום עם חשק עז לעשות משהו, אבל אני בהחלט מצפה שיעשה דבר-מה ידידותי יותר מאשר לרבוץ כמו קציצה על המחבת ולהמתין שתחושותיו יחלפו, ורק אז אולי יעשה משהו. אדם יכול לדפדף בירכתי מוחו ולמצוא משהו בגדר יכולותיו, שכדאי יותר לעשותו מאשר להמשיך לשכב במיטה. לקום וללכת לים, למשל, או לגזום שיחים, לעדור ועוד כל מיני עשיות פשוטות ונגישות לכל אחד. הוא יגלה שאולי זה לא הפך אותו לאדם מאושר, אך הוא בהחלט מרגיש יותר טוב מאשר בבוקר. ומנקודה זו קל יותר להתקדם ולהוסיף עוד ועוד פעילויות שמאוששות אותו עד שהוא שב לאיתנו. כאן עוקפים את ההרגשה ובמקום לבלות בה, פונים לעשות כל דבר אחר אפשרי.
אם ימשיך לעצב לו את היום, וימשיך לעצב את ימיו עוד ועוד, עד שיתחיל ליהנות ממה שהוא עושה – ייהנה מחייו כמעשה שגרה, ורק אסון כבד עלול לגרום לו סבל לזמן-מה.
"כלי העבודה" הידידותי הוא עיצוב הזמן. מה הוא יכול לעשות, מה ניתן לעשות ומה כדאי לעשות. לא סתם להעביר את הזמן, אלא לשתול ביום יום שלו עיסוקים מרתקים יותר ויותר.
בבית-הספר לידידות, הגישה הזאת מניבה אחוזי הצלחה מרשימים. היא יעילה במיוחד למי שמכור למשהו שנחשב בעיניו לא-ידידותי, אך הוא מתקשה להיגמל ממנו. כמו למשל, גמילה מאכילה עודפת. הגישה הרווחת היא שצריך לעשות דיאטה. אין זה קשה במיוחד להוריד כמה קילוגרמים, ואפילו קילוגרמים רבים, אבל קשה לחולל שינוי של ממש בהרגלי האכילה, שבעקבותיו ייראה האדם במיטבו לאורך ימים. מרבית האנשים שעברו דיאטת הרזיה, חוזרים בסופו של דבר להרגלי האכילה הישנים. במקרים כאלה, כאמור, אינני דוגל בהתאפקות. זו רק מגבירה את המודעות לאוכל ואת העיסוק בו, במקום לגמד את חשיבותו. מה עוד שהאדם נוטה להתקומם כשמנסים ליטול ממנו משהו שהוא מכור לו ועלול דווקא להגביר את התמכרותו. ההתאפקות עלולה להתחלף בהתפרצות בולמוס של אכילה גסה. לכן אני מציע לבצע מעקף, כלומר, לאכלס את הזמן בעיסוקים מרתקים ומעניינים, ועל-ידי כך לפתח דרכי סיפוק המתחרות בסיפוק המיידי שמציע האוכל. במילים אחרות: בעזרת המעקף לא נעסוק עוד בהתאפקות ובקיפוח הנאות מעצמנו, אלא נעלה כיתה, להנאות מורכבות יותר. במקרה כזה ההפסקה של ההתמכרות הינה אך תוצאת לוואי של הופעת יכולת משובחת יותר. למשל, מי שלמד לשחק ברידג' יגלה שהוא "נגמל" מן הפוקר בלי שטרח להתאפק. למעשה, יגלה שהוא נהנה יותר מן הברידג', אפשר אפילו לומר שהחל להתמכר למשחק החדש...
במקרה של התמכרות כבדה יש ליצור התמכרות כבדה לא שלילית. למשל, לעשות הרבה ספורט, יום יום וכמה פעמים ביום עד שמתמכרים לכך, אז יש לנו כלי המסוגל להביס התמכרות כבדה אחרת כגון סמים, או אלכוהול. מרבים בברידג' עד שמתמכרים לכך, ומביסים ללא קושי התמכרות להימורים.
יש עוד מסלול עוקף סימפטומים. ההבחנה מתי אתה לבדך ומתי אינך לבדך. הבילוי בסימפטומים הינו בילוי עם עצמך. אך כאשר אינך לבדך, יש גורם המחייב אותך להתמקד בו ולהתייחס אליו. נמצא לידך למשל, ילד קטן, לקוח חשוב בעבודה, קהל שאתה אמור לבדר אותו וכדומה. כאשר אתה מרוכז בהתייחסות לזולת, אתה ממש שוכח מעצמך ונח מן הסימפטומים שלך. אצלי למשל, פגישה עם לקוח משכיחה ממני, רעב, צמא, מחושים שונים, כאילו שהעולם איננו קיים וגם אני אינני קיים.
(הערה בדבר גישות נפוצות בתרבות בעלות כינויים רבים ושונים: ניו אייג', מיסטיקה, סוד ועוד. אם תתכוון מאוד חזק, תאמין ותרצה שמשהו יקרה... בסופו של דבר זה אכן יקרה. הגישות הללו מצודדות, לדעתי, משום שהן מספקות את האשליה שלא צריך לבצע שינוי במציאות, אלא די בעשייה טקסית כלשהי, תפילה, אמונה... במקום העבודה השחורה של הפקת יכולת. בחנתי הרבה גישות ומצאתי שהפקת יכולת נותנת מענה אמין ועל כן אני ממליץ עליה. גם בגישה המציאותית, יש דברים קלים להפקה ואכן, כדאי להתחיל בהם. שעור נהיגה על אופנוע, להטוט בשלשה תפוזים, נגינה על מפוחית ועוד. ואין מנוס מהשקעות ארוכות טווח אם משתוקקים לנגן בכינור, או לרכוש את מקצוע הרפואה...)
ראה גם "אמרגנות" ו"הפקה".
מצב צבירה
המידע העדכני על היכולות שלנו ברגע נתון.
זהו תשקיף מהימן של מאגר היכולת, המצוי ברשותו של כל אחד. הוא מאפשר לדעת באיזו "כיתה" בדיוק מצוי כל אחד בכל תחום ותחום.
כדי ללמוד על אדם, עלינו לשאול אותו מה הוא עושה מעת לעת כיום, וכן מה עשה עד כה. תשובה מפורטת וממצה לשאלות אלה תספק לנו מידע אמין יותר מאשר הערכות ושיפוטים. אם נוסיף לזה התמצאות בתכולת הימים שלו – כלומר, מה הוא עושה עם הזמן שלו – נוכל לדעת באיזו כיתת יכולת הוא מצוי ברגע זה בכל תחום מתחומי עיסוקיו, בהתאם למינון שכל עיסוק תופס בתוך חייו.
חשבו על הזהות אולי כעל עוגה שמחולקת לכמה פרוסות, חלקן גדולות, חלקן קטנות יותר וחלקן דקיקות.
ראו מה גודל הפרוסה המקצועית, ומה גודלן של שאר הפרוסות; הזוגית, המשפחתית, התחביבית וכדומה, שמו לב גם לחיבורים שבין המרכיבים. האם הם מסתופפים בשלום באכסניית הזהות או מסוכסכים ביניהם. שימו גם לב ל"עוגה" הזו האם התקבעה אי שם ללא שינוי, או שקיימת בה תזוזה מתמדת. מעת לעת נוספת יכולת, יכולת אחרת נמוגה בהדרגה וכל תנודה כזו משנה את הזהות כולה.
אם תלמדו לראות זאת תוכלו לדעת מי עומד לפניכם. אמנם, לא באופן מושלם, אף פעם לא תוכלו לדעת אדם אחר עד תום, אך יש ברשותכם כלי אמין להתמצאות באנשים, בהשוואה לכלי אבחון רבים אחרים.
מצב צבירה איננו אבחון פסיכולוגי מגושם; הוא איננו אבחון כלל, אלא לכל היותר תשתית לדיון בשאלות מה כדאי לקדם ומה לא, וכיצד לנוע הלאה. זהו מצע לבניית תוכנית הלימוד האישית.
על גבי מצע זה בונים מערך מגוון של שעורי-בית ידידותיים, לכל אחד, על פי מה שטובתו דורשת. הוספת יכולות היא זו שבסופו של דבר מחוללת שינויים ומעצבת את הזהות.
מריבות
אמצעי הדיפה נפוץ המשמש בני זוג לנוח זה מזה.
ראה: התמודדות עם "בעיות".
נוף
כל מה שמצוי במאגר היכולת שלנו, יחד עם מרחב ההזדמנויות הפרוש לפנינו. במילים אחרות: הדברים שאנחנו יכולים לעשות ויודעים לעשות, ומה שאפשר להפיק בעתיד הנראה לעין.
חופף בחלקו למושג מרחב הזדמנויות. הכוונה לכל מה שכלול במציאות בטרם ניפוי. בתרבות הלומדת אנו ממליצים לתודעה לסרוק את הנוף. פשוט להיות נוכח ללא שיפוט אפילו ללא זיהוי. ללא תגובות רפלקס אוטומטי. רק לסרוק. וכל זאת לפני שאנו מגיבים ומאתרים את מה שרלוונטי עבורנו ברגע זה ובוחרים לנו את המשעול שבו ננוע – כמו נוף הנשקף מבעד לחלוננו, ומציע דרכים רבות לצאת מן הבית. מי שמיטיב להתבונן בנוף, יבחר בדרך שתוביל אותו בבטחה לקראת המטרה המתאימה לו ביותר.
התעלמות מן הנוף היא הדחקה, שאני נוהג לתארה כצורה מסוימת של עיוורון או קוצר ראייה. מאידך, אני משווה את השתלטותו של המוח על רפלקס ההדחקה לשיפור של אחוזי הראייה, לחידוד ההבחנה בגוני צבע. מי שאינו מבחין באפשרויות הרבות הפרושות לפניו, כאילו עוצם בחוזקה את עיניו ופשוט מסרב לראות את הנוף.
מי שאינו זז ממקומו, ערוך לראות תמיד את אותו הנוף. צמצום עולמו מחליש אותו מאוד: כל שינוי שיתחולל בנוף – יחריב עליו את עולמו. הוא אינו יכול להתמודד עם השינוי.
מי שנע ממקומו, גדל, צומח, לומד או מתפתח – עשוי להתמודד בהצלחה עם נוף משתנה. יכולתו משתנה, ונופו משתנה בהתאם, ולהפך: הוא מתייחס לנוף משתנה, ויכולתו משתנה בהתאם. דבר תלוי בדבר. היכולת החדשה, הנוצרת, מאפשרת חשיפה לנוף חדש, ואילו החשיפה לנוף חדש מרחיבה את היכולת. לימוד שפה, מאפשר להפיק יותר מסביבה זרה ואילו חשיפה ממושכת לסביבה זרה, מטעינה שפה חדשה על הקודמת.
כאשר יש תנועה של צמיחה, מתקיים מצב הדומה לנסיעה: כשאנו נעים קדימה, הנוף כאילו נע אחורה. כאשר אישה לומדת ליהנות מחיי זוג, וליהנות מילדים, יתברר לה עד מהרה כי השאירה מאחוריה את כל חברותיה מן העבר שנשארו רווקות. אם גם הן משתנות, נעשה קל יותר לשמר את החברות הוותיקה.
תלמידי בית ספר לידידות מתבקשים, בין השאר, להכין רשימת אפשרויות והצעות כדי לתרגל ולאמן את המוח לראיית נוף: מה עשוי להוות מצע לניפוי ובחירה, מה יותר רלוונטי, מהם סדרי העדיפויות.
לדוגמה: מישהי חשה שהיא מואסת בבעלה ומאוד אוהבת גבר שנשוי עדיין אבל זומם להיפרד מאשתו. אם היא קצרת רואי, היינו, לא רואה את הנוף, היא תפעל על בסיס הנתונים הדל הזה ומן הסתם תתאכזב. מישהי אחרת תראה נוף מורכב יותר, תבחין שעם הנשוי יש לה רק רגעים גנובים שאין בהם בסיס להניח כיצד יראו החיים הזוגיים אתו. (אולי כדאי לראיין את אשתו על מנת לדעת משהו על יכולתו הזוגית...) לא כל צעד מחייב סקר שווקים יסודי, אך טרם מהלכים גורליים כדאי לבחון היטב את הנוף.
כאשר ישנה ראיית נוף מפותחת, נוצרים חיבורי אלמנטים. ניקח לדוגמה אישה שנפגשת עם בחור אחד בדרום, שאתו היא מעדיפה לטייל; עם בחור אחר בצפון, שאתו היא מעדיפה לשכב; ועם ידיד בירושלים, שאתו היא אוהבת לשוחח. אישה כזאת מבזבזת המון אנרגיות ומפיקה מעט. מישהי אחרת תמצא את הבחור שאתו אפשר גם לשכב, גם לטייל ולשוחח, ואז מתפנה לה תקציב נפשי להוסיף לחייה מרכיבים ידידותיים אחרים.
כאשר אדם איננו מדחיק את מגוון היכולות שלו ובנוסף הוא רואה את הנוף, הוא רואה תסריטים רבים של אפשרויות. יש לו אפשרות לבחור בין התסריטים בטוב יותר. זו איננה חלימה, או תהליך דמיוני תלוש מן המציאות. זו ראיה של תסריטים שכל אחד מהם אפשרי ובר-ביצוע, שבשלב הזה של סריקת הנוף עדין לא מגיע לתהליך של הפקה. אחר כך, הבחירה באחד התסריטים, מזיזה את שאר התסריטים לשוליים של הנוף. ראיית נוף כזו מונעת את התסכול המזומן למי שמסמן מטרה מראש מבלי לסרוק והוא מצפה ומייחל לדבר אחד, לעיתים באופן אובססיבי, שעלול בסופו של דבר לא להתגשם.
סדנת לימוד
מפגשים יעילים שבהם המשתתפים חולקים אלה עם אלה את יכולותיהם, ובכך מדרבנים זה את זה להצליח.
אין מדובר ב"סדנאות תמיכה", שהן סדנאות מקובלות מאוד בשנים האחרונות, ואשר מורכבות משותפים לאותה צרה - אכלנים כפייתיים, אלכוהוליסטים לשעבר, נפגעי חרדה… בסדנאות אלו אני רואה מעין גטו תרבותי. השותפות אמנם יוצרת אקלים נוח ומקבל בעבור אלה שלוקחים חלק בסדנה, אך היא מאפשרת להם לא להשתנות. העובדה שהם חולקים זה עם זה, בפרהסיה, את חוויות החרדה או את הקשיים בשמירה על דיאטה, ומעניקים זה לזה תמיכה, גורמת להם לדשדש באותה הביצה. לעתים הקבוצה אפילו מחמירה את מצבם; בשעה שהחברים המקבלים את רשות הדיבור מדווחים על קשיים, על מצוקות ועל הידרדרות, הם עלולים לגרור אחריהם גם את האחרים. הדבר נכון אפילו בסדנאות תמיכה שהמאחד את המשתתפים בהן אינו בהכרח בעיה. אימהות חד-הוריות, למשל, ימצאו את עצמן מתמקדות במכשולים, ולא בהצלחות. אם מישהו בכל זאת משתנה עד כדי כך שהוא איננו זקוק יותר לקבוצה, הוא ייתפס לעיתים כבוגד...
בסדנאות הלימוד, לעומת זאת, המכנה המשותף של המשתתפים אינו קושי, אלא יכולת. כאשר בעלי יכולת מתחככים בבעלי יכולת אחרים, לעתים כאלה שיכולתם טובה משלהם, הם מגורים גם כן, לשפר את יכולתם. הם נקראים לשתף את האחרים לא בבעיות, כי אם בהתקדמות. נוצר לחץ קבוצתי, המדרבן את חברי הקבוצה להתקדם. בסדנה מזן זה יש שפע של אמצעים להפיק אמרגנויות ביחד עם אחרים. יש שפע של אמצעי עזר לשלל הפקות. עיסקאות משותפות שהופכות את ההפקות השונות להרבה יותר קלות לעומת מי שאמור להתאמץ לבדו. סדנה מסוג זה מאיצה את השינוי. מי שתקוע יקבל עזרה ממי שיכול לחנוך אותו לזוז מתקיעותו. אחר כך הוא בתורו יחנוך אחרים...
סיבתיות
בהרגלי החשיבה האנליטית מניחים שיש קשר בין סיבה למסובב. על כן כשנתקלים בבעיה כלשהי חייבים לגשת ולחקור מה הסיבה שחוללה את הבעיה. גישה זו הסבה, לדעתי, נזק רב להמוני מטופלים. חיפוש הסיבה, הנחבאת אל הכלים, מן הסתם, עמוק בתת ההכרה, גזלה הרבה זמן וכסף על חשבון חיי המטופל, וגרמה לו לדשדש בבעיה. היא הביאה תועלת רבה ועדיין מביאה, בעיקר לכוהני הפסיכולוגיה שידעו לפענח את רזי תת ההכרה למטופלים הצייתנים.
חשיבה אנליטית היא כמובן כלי כביר הדרוש לנו לפתרון הרבה בעיות ביקום. היא חיונית בעיקר במוצרים טכנולוגים. השרברב ההגון שהוזעק לפתור את בעיית ההצפה של הדירה במים חייב, מן הסתם לבדוק את צינורות המים ולגלות היכן יש נקב או פיצוץ. ידיעת הסיבה מעניקה לנו באופן מיידי את הפתרון לבעיה. כך גם במערכת חשמלית. יש תקלה, נגלה את הסיבה ומיד נדע מה דרוש לנו לתיקון.
החשיבה הידידותית המתייחסת לבני אדם ולא למכשירים, מניחה שיש כל כך הרבה משתנים הלוקחים חלק באירוע כלשהו עד כי זה נראה חסר סיכוי לחשוף ולגלות את כל המרכיבים הללו. וגם אם כן, זו טרחה רבה הגוזלת הרבה זמן והרבה כסף על חשבונו של המטופל ומה שהכי חשוב, שידיעה זו איננה תורמת לנו מאומה להפקת שינוי.
היכולת והתרבות הלומדת מעניקים לנו חופש בחירה. בין השאר את החופש להחליט מה מתוך עברנו ניטול עמנו ומה נשאיר מאחור. החופש איננו בלתי מוגבל. מוטלים עלינו עבותות הציוד הגנטי שהועבר אלינו מן הדורות הקודמים. ובוודאי שחוויות הילדות המוקדמת יש להם השפעה כבירה על חיינו. כמו ששפת האם שלנו צרובה במוחנו יותר מכל שפה אחרת חדשה המתווספת אליה. כתוצאה מכך, היכולות שלנו מוגבלות. איני יכול להפוך לגבוה יותר. לא אוכל, אם כן להתפתח לכדורסלן מקצועי. אמנם, אני יכול לפצות על הגובה בפיתוח יכולת ניתור מדהימה וביכולת קליעה לסל. זה נכון, אבל, למה לי להתעקש דווקא על פיתוח היכולות הללו במקום לקדם בזהותי יכולות שיושגו ביתר קלות ויוליכו אותי למחוזות עשירים יותר בהתבטאות.
האדם ניחן ביכולת למידה כבירה. יותר מכל בעל חיים אחר על פני האדמה. כדאי לרתום את היכולת הזו כדי לממש כמה שיותר את חופש הבחירה. כנגד נטייה מולדת להשמנה נעמיד מערכת הפעלה מיוחדת שתצמצם למינימום ההכרחי את השפעת התורשה. בארץ חדשה נטפח במיוחד את לימוד שפת המקום, עד שזו תדחק הצידה את שפת האם. נפעיל מערכת של פיצוי מיוחד על ליקויים בעבר, נתמרד בנחישות במה שנחוץ למרוד על מנת לממש את מידת חופש הבחירה שנתונה לנו.
סימפטום
תופעה המעידה על הפרת שיווי משקל בעולמנו הפנימי.
כאשר אנו נחשפים למה שכבר מצוי במאגר היכולות שלנו, אין סימפטומים; ואילו כשעומד מולנו גורם חדש, האורגניזם שלנו מגיב באופנים שונים. בתרבות הלא לומדת, הסימפטומים מתקבעים והופכים לעתים למרכז הזהות, עד כדי כך שישנם אנשים המגדירים את עצמם על-פי הסימפטומים שלהם: "אני אסתמטי", "אני דיסלקטי", "אני נכה", "אני חולה".
הפסיכולוגיה הקנונית, בהיותה חלק מהתרבות המדשדשת, מייחסת לסימפטומים משקל רב, כמעט בלעדי. על-פי סדר הדברים המסורתי, אנו חייבים, כביכול, קודם כול לסמן את הבעיה, להבין את מקורותיה, לסלק אותה, ורק אז נוכל להתקדם הלאה. אבל כך, לאמתו של דבר, מתבזבז מאמץ אדיר, שמסב למטופל נזק זהותי - הוא מעצב את זהותו כ"בעל בעיות" הנזקק לטיפול.
התרבות הלומדת, לעומת זאת, כלל אינה מתמקדת בסימפטומים. במקום "אני נכה", הגדרה מגושמת שיש בה מן השלילה, נאמר "אני קטוע רגל", שהיא אמירה בשפת העובדות, כלומר, ציון עובדה ולא הגדרת זהות. אך לא די בכך. מאוד חשוב היכן אתה ממקם את המידע הזה בזהותך.כאשר אתה אומר "אני" ומוסיף את העיסוק המרכזי שלך, נניח מהנדס אלקטרוניקה, נשוי ואב לילדים ואי שם בהמשך הרשימה אתה גם מציין שאתה קטוע רגל, אתה מתייחס בצורה ידידותית לעצם זהותך. לעומת זאת, כשאתה אומר "אני קטוע רגל" במקום ראשון ברשימה, או ללא כל רשימה, אתה כאילו אומר בזה, אין לי שום דבר אחר, להציע. זה כל מה שאני, כמו קבצן על המדרכה שמבליט את מומו להשיג יותר נדבות... התייחסות מדויקת ולא מגושמת לעובדה של הרגל הקטועה היא בכך שהיא מגבילה את האדם מלעצב לעצמו זהות של כדורגלן מקצועי, אך איננה מהווה מגבלה בעיצוב אינספור זהויות אחרות.
כיוון שכך, התרבות הלומדת אינה מתעכבת על ה"טיפול" בסימפטום, אלא פונה אל הפקת השינוי ואל רכישת היכולות החדשות. אולי אפילו מפצות על המגבלה. בניית הזהות מתבססת כמו אצל כל אחד אחר על היכולות במצבי צבירה שונים ולא על המגבלות...
כפי שציינו לא פעם, ראשיתו של תהליך הלימוד של יכולת חדשה כרוכה לעתים בקושי ובהופעת סימפטומים אחדים; אבל בהמשך, כאשר היכולת מתבססת ומשתבצת בשאר מרכיבי הזהות, הסימפטומים נעלמים. הסימפטומים הנם, אפוא, תופעות לוואי צפויות בתחילת תהליך השינוי או הלימוד, אך רק בתחילתו. כמוהם כיבלות בידיים שאינן מורגלות בעבודת כפיים, או כהתרגשות הגובלת בחרדה לפני הופעה ראשונה בפני קהל. אם לא מתעכבים על הסימפטומים ולא מדשדשים בהם, אלא ממשיכים ללמוד ולהתנסות בסבלנות ובהדרגה, היכולת גדֵלה, והסימפטומים נעלמים; במקומם צומחת הנאה, שמקורה במתן ביטוי ליכולות. ראה גם "התמודדות עם בעיות", "הדיפה מגושמת ומעקף".
בתרבות הלא-לומדת, הסימפטום עלול להפוך לאמצעי הדיפה מגושם של כל שאר ההזדמנויות. האדם מכריז על אי-יכולת, באופן מגושם, תופס זאת כעובדה וחדל אפילו מלנסות להפיק שינוי.
סיפוק
ההרגשה האופפת אותנו כשהיכולות המרביות שלנו באות לידי ביטוי באופן הטוב ביותר.
לכולנו כמה וכמה יכולות. מדי פעם עלינו לערוך מעין הנהלת חשבונות עדכנית הבודקת עד כמה יכולות אלה באות לידי ביטוי באורח מספק. רבים אינם יודעים להבחין בין העברת הזמן לבין התבטאות מספקת. כך למשל, אנו יודעים ליהנות מסרט המוקרן בטלוויזיה. ואולם, אם נצפה כל העת בסרטים אולי נעביר את הזמן בנעימים, אך לא נשיג סיפוק, שכן לא נמצה את מיטב היכולות שלנו.
אם נקדם את יכולותינו בתחום המאפשר לנו להתבטא בהנאה, נגיע לפתרון מספק, שאיכותו הבידורית מתחרה היטב בזו של הפעילות הממכרת שאינה גורמת סיפוק. משחק חברתי ומאתגר כמו ברידג', למשל – או כל אמצעי ביטוי מהנה אחר – יתחרה בקלות בצפייה בטלוויזיה.
בבית ספר לידידות, העברת הזמן, משמשת כהתאוששות ברווחים שבין העשיות המבטאות והמספקות. אחרי שמיצינו את כל התקציב הנפשי, נעביר את הזמן בקריאה או בצפייה בסרטים ואז זו איננה נחשבת להחמצה.
יש לציין שעל מנת לשמור על רמה גבוה של סיפוק בחיים יש להתמיד בתרבות הלומדת. זה מחייב התפתחות מתמדת. זו אותה תכונה שמתקיימת גם בפורקן שלילי. מי שמתמכר לכדורי שינה זקוק בכל פעם לכדורים יותר חזקים על מנת להשיג את התוצאה הרצויה. המינונים הקודמים כבר לא מספיקים. כך גם בסיפוק שנגדיר אותו כחיובי חייבים לגדל את היכולות עוד ועוד. למשל, יצרת עוד תנוחה להווי המיני שלך. יופי. בהתחלה זה מספק מאוד. אחר כך, זה הופך לשגרה והאיכות הבידורית תהפוך לסבירה בלבד. על כן, יש להמשיך ולטפח את הידידות גם במיטה. מה שעשית בעבר אינו יכול למלא אותך כל הזמן גם בעתיד. יש להמשיך ללמוד ולהתפתח. זו המהות האמיתית של התרבות הלומדת.
סרבן למידה
אדם המשתמש בכל כוחו, בדרך כלל שלא במודע, דווקא למניעת הלמידה והשינוי.
כאשר אני נשאל בהרצאות מהו שיעור ההצלחה של השיטה שלי, אני עונה - קרוב למאה אחוז. אך הדבר נכון משום שאני בורר את הלקוחות - לסרבן למידה אין מקום בבית-ספרנו. הלה משתמש בכל כוחו, דווקא למנוע למידה ושינוי; והרי אין לנו, המדריכים או המטפלים, אמצעי אכיפה להכריח אדם אחר להשקיע בשינוי. כידוע לכולנו, אין שום חוק נגד טמטום. אדרבא, לעתים נדמה שלטמטום יש רייטינג גבוה במיוחד... וכן, אין שום חוק המחייב אדם להיות מאושר. אדרבא, לא מעטים רגילים בהחלט לא להיות מאושרים. מרבית המערכות התומכות בבעל הבעיה משרתות בעיקר את עצמן. ניתן לומר, שהרבה מאוד גורמים מתפרנסים מהאנשים שמייצרים בעיות וסובלים מבעיות.
סרבן למידה נשאר כיתה לפעמים במשך עשרות שנים. הוא מרגיש וחש אותו דבר כאילו שהזמן פסח עליו. ואם הוא עובר שינוי, זה לא בכוח עצמו אלא מכוח אירוע מטלטל.
בבית הספר לידידות נתחבר לאותו אדם שבוחר לטפח את יכולותיו ולאו דווקא את בעיותיו. ואם הוא סרבן למידה, לפני שנרים ידיים ונוותר עליו נחפש האם יש בסביבתו מישהו שיכול להשפיע על הפקת שינוי.
להורים לילדים קטנים יש משקל מכריע המאפשר להם להפיק שינויים אצל ילדיהם. גם לבני-זוג הקשורים זה לזה, יש משקל המאפשר הפקת שינוי. ראה גם "ידידות".
עבריינות
אדם המוכן לחרוג מהמסגרת, אל גבולות שדעת הקהל תתקומם נגדן.
צריך להסתייג ולומר, שאין הכוונה לעבריינות לא ידידותית שבגללה אנו עלולים להיענש בידי המדינה, אלא למעשים אשר לפני השינוי, התקשה העבריין לראות את עצמו מבצעם אפילו בדמיונו.
העבריינות חשובה. בבואנו להשתנות, עלינו להיות מודעים לכך שהשינוי גוזר עלינו להיתפש כ"לא בסדר" אל מול קהל מסוים – בדרך כלל, הקהל שאליו השתייכנו עד עתה. לכן, עלינו לפתח את הכושר להיות עבריינים, ולגבור על אין-ספור איסורים שאל תוכם גדלנו. חשוב לציין שהמונח "עבריינות" מקבל משמעות רק בהקשר החברתי שאליו הוא שייך. למשל, נסיעה בשבת נחשבת לעבירה בקהילה דתית.
"קורס בעבריינות" חיוני במיוחד לאנשים רדופי אשמה שמעצוריהם מונעים מהם להשיג מטרות רצויות. הם לא חסומים במידה כזו שלא יחושו רצונות, אדרבה, הם יודעים היטב מה הם רוצים אך מוחם מחושק על ידי תהליכי החינוך הנוקשה שלהם. חיוני גם לאנשים טובים ומחונכים, במובן הרע של המלה, כלומר, שהם צייתנים, מסתפקים במועט ומשלימים עם גורלם. אלו, לא מצוידים בכלים המאפשרים הפקת שינוי. על כן, עליהם להקדים קודם מעין קורס מכינה של כל מיני עשיות המנוגדות לתכנות החינוכי הראשון.
למשל, רווק מזדקן מבקש מאוד למצוא בת זוג ולהקים משפחה. טוב, זו איננה משימה קשה במיוחד. יתחיל להתנסות בסדרת מפגשים עם נשים או מתוך החיכוך החברתי שלו, או יקיים מפגשים יזומים עם נשים פנויות מהמאגר של בית ספר לידידות. אלא שבימות החול הוא עובד במאפיה בעיקר בערבים ובלילות. מילא, אם היה יכול, לפחות, לפצות על כך בסופי שבוע. אך בסופי שבוע הוא התחיל לאחרונה לשמור שבת. כך שעם כל המגבלות שהוא מעמיס על עצמו בלתי אפשרי לעזור לו. עליו לחולל שיבושים בעבודה או להסכים לחלל שבתות.
או אמא המתבקשת לצאת לבלות במקום להכין ארוחה לילדיה המתבגרים, מתקשה לעשות משהו הנוגד את מה שנחשב בעיניה ראוי לעשות כאם. אם אחרת, הבן שלה מתפרץ עליה ובועט בה מעת לעת והיא מתקשה להגיב כלפיו, היא יכולה שעה קלה לאחר מכן, לקנות לו גלידה לפי דרישתו. לא בקשה אלא דרישה. "השאירי אותו בהשגחת הסבתא וקחי לעצמך חופשה קלה ממנו", אני אומר לה. "לא לא אני לא יכולה לעשות לו חרדות נטישה, זה יפגע בנפשו". "זה יפגע בו הרבה יותר, אם הוא יגדל תחת הידיעה שהוא יכול להכות מתי שמישהו מעצבן אותו ויסתבך אולי עם החוק..." אבל, היא מוגבלת לעשות רך ורק את מה שמתוכנת במוחה אודות אמהות. אם לא תקדים קורס "מכינה" בעבריינות, לא תוכל להביא תועלת בגידול בנה...
פגישות עבודה
פגישות בין המדריך לבין הלקוח, שנועדו ללוות את תהליך השינוי עצמו.
הפגישות הללו נערכות אחרי שהוגדרו השפה שבה אנו מדברים, מערכת השעות, והיכולות שאותן יש לקדם. אלה הן פגישות מעשיות מאוד, שנועדו להשיג מטרות מוגדרות. במהלכן אנו עוברים על שיעורי הבית שהלקוח הכין, ומחליטים מה יהיו שיעורי הבית שלו לקראת הפגישה הבאה. מספרן של פגישות העבודה משתנה מלקוח ללקוח, וקצב ההתקדמות אף הוא אישי לחלוטין, אך בדרך כלל מדובר בפגישות ספורות.
פגישות שכל
שתיים או שלוש הפגישות ראשונות ביני לבין הלקוח, שבהן אנו מאתרים היכן הלקוח מצוי ומה עליו לעשות על-מנת לקדם את טובתו.
בפגישות אלה המדריך אמור ללמוד את הלקוחות. בעיקר ללמוד מה הם צברו עד כה. מה מביא אותם אל בית הספר לידידות ומה כדאי להם לרכוש לעצמם בהמשך הדרך. ואילו הם אמורים ללמוד את שפת החשיבה הידידותית, להשחיז את מוחם ולבנות כלים שישמשו אותם לעיצוב זהותם או לשינוי זהותם הקיימת.
מי שהיה רגיל בעבר לפגישות עם מטפל מאזין קשוב בלבד, הוא מתקשה בהתחלה לעבור לסגנון הרבה יותר פעלתני. אני מכנה אותו בספרים שלי "מקולקל טיפולים". עד שהוא מבין ששעורי הבית שעליו לעשות משרתים דווקא את טובתו ולא את טובת הפסיכולוג. הרי לדובב אותו על מה שהוא מרגיש וחש אודות אשתו או שאר קרובי משפחתו בהווה ובעבר בא על חשבון כספו וזמנו ובכך משרת בעיקר את חשבון הבנק של הפסיכולוג הקליני. שיעורי בית, אמנם עלולים להכביד ולהרגיז אך הם יעילים ומקדמים את טובתו. לא פעם, מישהו קם ומסתלק בכעס בפגישה ראשונה. שואלים אותי מדוע אני מכביד על הפונים בשעורי בית? מי שמתקשה להכין שעורי בית פשוטים יחסית, למה להשלותו שיפיק שינויים הרבה יותר מורכבים ומסובכים?
ככלל, אני משתדל לדחוס את פגישות השכל ולקיימן בסמיכות זמנים רבה ככל האפשר, על-מנת ליצור מסה של השפעה בכיוון של שינוי. אחר-כך, כאשר נוצר השינוי, אפשר לדללן, או להפסיקן כליל. התהליך כולו עשוי להיות קצר ויעיל להפליא.
לעיתים אני מחלק דף לפונים חדשים וזה מה שכתוב בו:
בבית ספר לידידות אתה בא אל תהליך של לימוד, העשרה, ייעוץ והדרכה תוך כדי התנסויות שהן מעין "שעורי-בית". זה בפירוש איננו טיפול פסיכולוגי קליני. אינך יכול להיות כאן פציינט-מטופל. אתה בא להשחיז את כלי החשיבה שלך וללמוד להפיק שינויים שיביאו לך תועלת במגוון רחב של תחומים.
הפקת שינוי באה לא על ידי התעסקות מתמדת בבעיות אלא על ידי הוספת יכולות שנחליט עליהם יחד.
עלי להקדים התנצלות. מי שנקלע לכאן במקרה והוא איננו מכיר חשיבה ידידותית או לא קרא קודם לכן את ספריי, צפוי לקושי לא מבוטל. הוא צפוי לעיתים, להיתקל בדברים הסותרים את מה שהוא מכיר ויודע מאז ומתמיד. זה עלול להרגיז ולקומם. מישהו אחר, עלול לחוש פגיעה כאשר כוונתי איננה לפגוע, אלא לגרות מחשבה.
בבית ספר לידידות, בניגוד למקובל בפסיכולוגיה המסורתית, לא כל כך מתייחסים לתיאורים מפורטים של התחושות וההרגשות. במקום זאת אנו מציעים להתייחס אל מה שכל אחד עושה או עשה עד כה. לעובדות יש שפה הרבה יותר אמינה ומדויקת מאשר לדעות ולשיפוטים שלנו. כדאי ללמוד לסרוק את הנוף שאנו נחשפים אליו ללא הרף וכן לגלות שאנו מסוגלים להוסיף לעצמנו עוד ועוד יכולות.
הלימוד הזה מעניק לנו יכולת לבחור.
אני משוכנע שהתייחסות נאותה לבני האדם דורשת כלי חשיבה שונים מאלו הנהוגים בדרך כלל.
התאזרו לעצמכם בסבלנות אין קץ, עד שתצליחו להוסיף לעצמכם כלים מתוחכמים ויצירתיים יותר.
תגלה שאינך בא רק "לשפוך את הלב" ולדבר כל הזמן. את זה אתה יכול להשיג ללא תשלום עם השכן שלך. אתה בא גם לשמוע וללמוד. כמו כן, תגלה שהדיבורים ישמעו לך, בהתחלה, קופצניים מנושא לנושא ללא סדר הגיוני. זה מקשה בהתחלה על הריכוז משום שרוב האנשים התרגלו לחשיבה סדורה והגיונית והתרגלו ליצור דעה מוקדמת, מה שמונע מהם לראות את מרבית הנוף. כאן ננסה לאמן אותך לסרוק נוף רחב כפי שהוא מבלי שנשליט בו סדר שרירותי.
מומלץ, בנוסף לפגישות, לקרוא בספרים של רפי יעקובי. ובמילון הידידותי המצוי בארכיון האתר של בית הספר לידידות.
אם אינך מבין משהו – שאל! אם יש לך השגות או טענות – תגיב! היכן? במפגשים עצמם, או בדואר אלקטרוני. כמו כן, ניתן להשתמש במדור השאלות באתר הבית.
פורקן מיידי
תגובה מיידית לגירוי.
בדרך כלל, הפורקן המיידי הנו תגובה אוטומטית, מגושמת וחסרת הבחנה. הפורקן מספק הקלה מהירה; לכן, האמצעים שבעזרתם אנו מגיעים לפורקן מהיר ומשחרר, מפתים להתמכר להם: דמעות, סבל, צעקות, כמו גם סמים, אלכוהול, תרופות, וכן אוכל, צפייה בטלוויזיה, משחקי מחשב, ועוד.
ככל שהאדם דל ביכולת הלמידה ודל ביכולתו להתבטא בצורה מספקת, גדלה נטייתו להתמכר לבילוי שאינו תובע ממנו כל מאמץ. מי שיודע ללמוד ולפתח יכולת מתוחכמת יותר, מגיע לסיפוק ולהנאה מתוך התבטאות; וסיפוק אמיתי, אחרי הכול, מכיל בתוכו ממילא גם שפע של פורקנים.
בניגוד לדעה הרווחת, אני סבור כי הרבה יותר קל לסבול מאשר ליהנות מן החיים. כל טמבל יודע להתפרק בעלבון, בריב ובצעקות; לשם כך אין צורך ללמוד. אבל, כדי לפתח יכולת ליהנות דרושה השקעה לימודית מיוחדת. הרבה יותר קשה ללמוד ליהנות מנגינה בפסנתר, מאשר למצוא פורקן משחרר בעזרת בכי וכעס, עלבון וקנאה.
כולנו מכירים את הדילמה היומיומית: לצפות בטלוויזיה – או להתאמן בנגינה? לשחק במחשב – או ללמוד עוד פרק למבחן? ההתלבטות היא בין השקעה ומאמץ, שיביאו תועלת בעתיד הרחוק יותר, לבין תמורה מהירה ומיידית. בצומת ההזדמנויות צריך לבחור בין ערוצים שמספקים פורקן מיידי וממכר, ובכך מונעים מאיתנו להפיק יכולת למידה – לבין אלה שדורשים השקעת מאמץ והשגת יכולת משובחת, וכך מאפשרים התבטאות. כי כאשר האנרגיה של האדם דולפת מבעד לברזי הפורקן, לרוב לא נשאר לו כוח להשקיע במאמצי למידה, שיאפשרו לו הישגים מספקים יותר.
רבים מאמצעי הפורקן המיידי נראים בעיניי שליליים, בעיקר כאשר הם ממכרים, ובשל כך פוגעים בזהותו של המשתמש. ניקח למשל שחקן כישרוני, שהוא גם שתיין וגם מרבה לריב ולהסתכסך. שחקן כזה ייחשב בלתי-אמין, ובמאים יחששו לתת לו תפקיד בהפקות חשובות. ואם מדובר באדם שאין לו זהות מקצועית, הוא יוגדר על-פי אמצעי הפורקן שלו - מסומם, שיכור, אלים וכדומה.
מי שכבר מכור לאמצעי פורקן שלילי, גם אם יחליט לפתע להשתנות, יתקשה לעשות זאת. עד שיעלה בידו לבנות כלים להנאה אמינה ומספקת מעצמו ומעיסוקיו – תהליך שאיננו מיידי, כידוע – ייאלץ בינתיים להתפרק בעזרת האמצעים המיידיים הרגילים שלו.
מצד שני, אני גם מאוד לא ממליץ על פעולות גמילה והתאפקות. שיטות הגמילה הנפוצות גוזלות הרבה כוחות, ורק מעטים מסוגלים להתמיד בהן ולהצליח. וקיימת גם הסכנה שההתאפקות תוליך בסופו של דבר להתלקחות בלתי נשלטת. בבית הספר לידידות אני ממליץ לרתום את כל הכוחות לצורך בניית יכולות חדשות. קידום היכולות בתחומים המאפשרים לנו להתבטא בהנאה מהווה פתרון יעיל, שאיכותו הבידורית מתחרה היטב בזו של הפעילות הממכרת. ההתמכרות למשחק ברידג', למשל, מביסה בקלות לא מעט התמכרויות אחרות, כגון: צפייה בטלוויזיה או הימורים.
כדי להעלות את אחוזי ההצלחה בתהליך, כדאי להרבות באמצעי פורקן מיידיים חיוביים, מכל המצוי ברפרטואר היכולות האישי: הליכה, ריצה, התעמלות לסוגיה, ריקוד, שירה, פעילות מינית ועוד. עיסוקים כאלה מעניקים לגוף ולנפש פורקן מיידי מספק לכמה שעות, בלי לגרום לנזק זהותי, ומקלים עלינו לקדם את ערוץ הביטוי הנבחר.
קורה לעיתים שמישהו יתמכר לפורקן המיידי החיובי, ספורט למשל, ויזנח את תוכניותיו הקודמות להפוך לרופא, או לפסנתרן, למשל. עדיין, ההתמכרות לספורט עדיפה בעיני על התמכרות שלילית.
מי שלמד להפיק הנאה ממה שהוא עושה, יכול בדרך כלל, בקלות להשתתף בשמחתם של אחרים. הוא יכול ליהנות מיכולתם, גם אם זו טובה משלו. קבלת היכולת של השני תורמת רבות להפקת ידידות, חברות ואהבה. לעומת זאת מי שרוב הזמן מגורה שלילית, נוטה לבצע השוואות, סובל ממה שיש לאחרים ואין לו, מתאכזב ומהווה נטל על אחרים.
פיצוי
צריך מזל בחיים. היכן להיוולד, אצל מי להיוולד, לצד מי לגדול ולצמוח, באיזו תקופה ובאיזה אזור בעולם...ועוד וכך אנו מתפתחים עם חופן כלשהו של נתוני תורשה ותרבות.
אין טעם בהשוואות לאחרים שמצוידים ביכולות שאנו חסרים אותם. זה נתון מראש. אין אנו שווים זה לזה. אני מציע להתייחס לפערים המצויים בינינו לבין אחרים כאל גזרה בדומה לכך שאנו מהגרים לארץ אחרת. הרי מי שמהגר לארץ אחרת ולתרבות אחרת מחויב למאמץ מוגבר כדי להשתלט על שפה ותרבות שכל האחרים, בני המקום הוותיקים, פטורים ממנו.
מי שאינו מתגייס למאמץ הזה גוזר על עצמו להיות שרוי בגומחה תרבותית. מי שמקילים עליו את המעבר ישיג דווקא פחות. כשם שאלו המאובחנים כלקויי למידה ומקבלים הנחות והקלות בלימודים, משיגים בדרך כלל פחות מאחרים. דווקא אילו שמתאמצים בלי גבול, משיגים הרבה יותר, לעיתים אפילו יותר מבני המקום. כשם שלא פעם התלמידים עולים על המורים שלהם...
על כן, בבית הספר לידידות מי שיש לו באג כלשהו בהתפתחות, אין טעם לדשדש בכך. אם הוא נחוש להפיק שינוי, עליו פשוט להתאמץ הרבה יותר מאחרים...עליו לפצות על הפיגור בגזרה המוזנחת אצלו, בהשקעה נמרצת ואינטנסיבית.
למשל, רווק בן ארבעים וחמש, שאף פעם לא היו לו חיי זוג, יש לו עדין סיכוי לחולל שינוי בחייו. בתנאי שיחגור את עצמו לזמן מה לשעורי בית מפרכים אולי אפילו מטורפים בעיניו, עד שילמד להיות חבר ובן זוג. מי שישקיע מעט, אולי יתקדם מעט בהדרגה, אך לא יספיק לחולל שינוי זהותי. הוא מגיע אלי לעיתים, מותש מעבודה קשה עם בת הזוג שלו, חנוק ועוין, מכווץ שרירים כמו אחרי הליכה מפרכת, וכל ישותו מבקשת להדוף את האישה מעל פניו ולחזור אל חייו הקודמים. אני משתמש לעיתים קרובות בדימוי של כפתור מפלט של הטייס. מי שאינו מורגל לנוכחות של בני-זוג, וילדים, משתוקק לעיתים לכפתור שהיה מעיף אותו אל מקום אחר, בין שניה, או לחילופין, מעיף אותם מעל פניו...
אני מתיר לו, קטעי הפוגה קצרה להתאוששות, אך לא מתיר לו הדיפה, או מנוחה ממושכת. אני אומר לו, שינוח רק כשתהיה לו כבר משפחה וילדים. לא לפני כן. כי אם ינוח עכשיו, על פי הרגשתו, אולי לא יגיע כלל להקמת משפחה ויסתפק בהרבה פחות...
הטיפולים הפסיכולוגיים המבוססים על תמיכה ואהדה בלבד, גורמים בכך לנזק. הם מחבלים בסיכוי לשינוי. הייתי מועיד את התמיכה לאנשים שהם חשוכי מרפא, לרפד את אסונם בנחמה אנושית.
צומת הזדמנויות
מפגש בין מצב הצבירה הנוכחי שלנו לבין מה שאנחנו נחשפים אליו. המקום שממנו אנו סוקרים את הנוף שלפנינו, ולומדים לברור מתוכו את היעד הרצוי לנו ואת הדרך שתוביל אותנו אליו בבטחה.
צומת הזדמנויות אינו חייב להיות דווקא פרשת דרכים שבה אנו מתלבטים בין לימודי רפואה ללימודי משפטים, בין נישואין לבין המשך הרווקות או בין הישארות בארץ לבין ניסיון להתיישב במדינה אחרת. חיי היומיום שלנו מלאים צמתיי הזדמנויות. למשל, לזהות מהו הגירוי הרלוונטי. לברור מתוך שפע הגירויים שאנו נחשפים אליהם, את זה שנמקד עליו את תשומת הלב שלנו. האם להיענות לפיתוי של פורקן מיידי כלשהו או לפנות לכיוון המקדם את טובתנו. לפעמים נפנה בצומת אל משחק המחשב, או שיטוט בין חברים ולפעמים נאזור כוח ונכין שעורי בית או נתכונן לבחינה.
בחרנו? בעוד זמן לא רב, נמצא את עצמנו מול צומת ההזדמנויות הבא, ושוב נצטרך לבחור.
הצומת הקשה ביותר, אפשר לומר, גורלי, מצוי בתחילת הדרך של הפקת שינוי. שכן, עלינו לבצע פעולות הפוכות לחלוטין ממה שאנו מרגישים או חושבים. למשל, החלטנו להוריד במשקל והוספנו החלטה חגיגית לעסוק בספורט. ללכת יומיום כמה קילומטרים בבוקר, לפני העבודה. עשינו גם מנוי לחדר כושר. פעם, פעמיים, בצענו זאת ואנחנו מאוד מרוצים מעצמנו. ואז לפתע אנחנו מרגישים שאנחנו לא יכולים להמשיך בזה. עייפות נוראית, מחושים שונים מפחידים, חייבים ללכת לבדיקות. או שאנו לא מצליחים להתעורר בבקר. אם נתפתה להישאר במיטה, נישאר כיתה, היכן שהיינו עד כה, ללא שינוי.
מאיפה נגייס כוחות לקום בכל זאת וללכת?
קבענו פגישה והנה ככל שמועד הפגישה מתקרב, ההתרגשות והציפייה הופכים ללאות ואי-רצון. ושוב, אנחנו בצומת גורלי- להיכן נפנה, לצד מי נעמוד? האם לטובתנו או לטובת הסימפטומים של ההדיפה המגושמת ותופעות הלוואי השונות?
התקדמנו כברת דרך. זה לא הזמן להכתיר את עצמנו לשינוי. הנה מגיע עוד גל של סימפטומים שונים ומשונים מלווים במחשבות של ספק וביטול. אתם כבר חודש גרים ביחד ומה שהיה לכם טוב ומעניין אתמול, הופך לשיממון מעיק. מה קרה? אתם רוצים לגמור. קניתם מכשיר ספורט ואחרי כמה זמן, הוא הופך לקולב לבגדים. כמעט, סיימתם לכתוב את חוזה השותפות ביניכם ולפתע אתם נרתעים ומבטלים.
אתם לומדים כבר ארבע שנים וכמעט מסיימים את התואר, ולפתע אתם לא אוהבים את מה שאתם עושים ורוצים להפסיק את הלימודים.
בזה לא נאמר שכל דבר שאתם מתחילים בו, אתם חייבים גם לסיים. אך כאשר סורקים את הנוף, יש הבדל אם נוכחתם לדעת בתחילת התהליך שזה לא מתאים לכם, וביצעתם תפנית לכיוון אחר, או אם הגעתם לסיומו ואתם עומדים לקטוף את הפירות של מה שהשקעתם עד כה...
זו הסיבה, שבבית הספר לידידות אנו נחפש כל אמצעי עזר מתוחכם וממזרי לסייע בהפקה ידידותית. אמרגנות, הסתייעות בבעל יכולת, ועוד. גם קשה מאוד להבטיח מסע נטול שגיאות. פה ושם, אולי תפסידו קרב אחד או שניים, אך עליכם להבטיח לעצמכם שתזכו במערכה כולה, בסופו של דבר. חוללתם שינוי זהותי ומעתה זה שלכם לתמיד. לא כל משב רוח יסיט אתכם ממסלולכם. עליתם כיתה. ראה: "הזדמנות".
צמצום מרבי
מושג מפתח בגיבוש הזהות שלנו. צמצום של שדה התודעה שלנו למידה המתאימה; כזו שתאפשר לנו תנאים מרביים להתבטאות כאשר יש לנו כבר יכולת להתבטא, או תנאים נוחים ללמידת היכולת, כאשר זו עדיין אינה מצויה ברשותנו.
המונח "צמצום אופטימאלי" נשמע פרדוקסאלי משום שהמילה "צמצום" נתפשת בדרך-כלל בהקשר שלילי, אך בגישה הידידותית אין לה כל משמעות ערכית. כשם שאיננו יכולים להימצא בעת ובעונה אחת במקומות שונים, כך אין לנו אפשרות להתייחס לכל הגירויים בבת-אחת. עלינו למיין אותם ולמצוא את הצמצום הטוב ביותר, המאפשר לנו להשיג תנאי למידה נוחים או להגיע להתבטאות מספקת.
לדוגמה: כאשר אין לנו עדיין ניסיון מיני, נתקשה להיות מודעים בו-בזמן גם לתחושות המתעוררות בקצות אצבעותינו כשאנו מלטפים את בן זוגנו, וגם למגע ידיו של בן הזוג בגופנו שלנו. מוטב להצטמצם תחילה למרכיבים מעטים, כדי להצליח להתרכז בתחושה וליהנות ממנה עד תום, ורק אז להרחיב את מעגל הגירויים. נתחיל לגעת זה בזה בחושך, כדי להתרכז רק בתחושת המישוש; אחר-כך נוסיף עוד ועוד שדות התנסות. ניסיון מיני, כמו כל ניסיון, מוטב לבנותו בהדרגה ובאקלים ידידותי. לא בריא להעמיס על הגב משקל של טונה בבת-אחת; עדיף לפרק את הטונה ליחידות של כמה קילוגרמים, ולשאתן בזו אחר זו.
עקרון ההצלחה בהפקת שינוי הוא לרוב במהלך מן הקל אל הכבד; מוטב שתפיקו קודם שינוי ביחסים שלכם עם ילד קטן, ורק אחר-כך תנסו להפיק שינוי ביחסים עם אדם בוגר. אם אתם סבורים שיקשה עליכם ליטול אחריות כבדה של הורות, תתחילו אולי להתאמן במשך זמן מה, על חיית מחמד שתוסיפו לעולמכם.
לעיתים תבואו לייעוץ אודות בחירת זהות מקצועית. אך אנו נתחיל דווקא בהשחזת כלים ונצמצם את תשומת הלב לעיצוב, ערב מערבי השבוע, או הפקת אמרגנות של סוף שבוע. רק אחר כך, נעסוק בשאלות זהות כבדות משקל ומורכבות הרבה יותר.
לא פעם מגיע מישהו הבהול להשיג שינוי חיוני בחייו ולמרבה הצער, לא יהיה מנוס מכך שנצטרך קודם להכין תשתית טובה יותר להפקת השינוי. כברת זמן נתאמן להתמקד בהאזנה קשובה למוזיקה או בקריאת ספר עד שנצליח ליהנות מכך ולאהוב את זה. לפני שנחשוף עצמנו לאהוב אדם אחר.
עם זאת, תהליך הלימוד אינו תמיד ליניארי: לעתים כדאי להתחיל דווקא באתגר קשה במיוחד, שיסלול את הדרך להרבה שינויים קלים יותר.
אין זה פשוט לדעת מהי מידת הצמצום הטובה ביותר בעבורנו. מי שמצמצם את עולמו יתר על המידה, יראה רק חלק מהנוף ויחמיץ את מרחב ההזדמנויות; מי שמתפזר על-פני גורמים רבים מדי, יחמיץ גם הוא את ההזדמנות להפוך למומחה בתחום שיהלום אותו. מדובר אפוא במושג דינאמי, ויש לעשות בדק-בית בכל פעם מחדש, כדי להבטיח שהצמצום שלנו אמנם מרבי - לא קטן ולא גדול מדי.
שיקול הדעת הכרוך במציאת הצמצום המרבי שלנו, הוא שאלה מתמדת של זהות: במה עלינו להשקיע את מרב היכולת, ועל מה לוותר; מה יהפוך אצלנו לתעסוקה מרכזית, מה לתחביב המשלים אותה, ובמה לא נעסוק כלל.
נצטרך לבחון זאת עם כל אדם מחדש ולגופו של עניין, על פי מצב הצבירה האישי שלו וכן על-פי יכולת הלמידה שלו.
ריכוז
מולקולת יכולת חיונית, הן לשם למידה והן לשם הפקת הנאה.
אנחנו עשויים להפעיל את היכולת הזו בתחום אחד, ולא להפעילה בתחום אחר. למשל, לא פעם מורים מתלוננים שלילד יש בעיית ריכוז, ולא היא. הילד יכול להיות מרותק במשך שעות למשחק מחשב, ואילו בבית-הספר הוא בוחר לא להתרכז בשיעור, אם משום שהשיעור לא מעניין אותו או משום שהוא מתיר לעצמו לא להתאמץ.
הריכוז הנו מרכיב חיוני למי שמעוניין לעבור הסבה לתרבות הלומדת, אשר מחוללת שינויים ידידותיים.
כאשר אנו לומדים דברים חדשים, עד שהעשייה נעשית פעולה אוטומטית שאינה דורשת השקעת אנרגיה, היא דורשת מאתנו ריכוז רב. ילד הרוצה ללמוד לקרוא, למשל, אינו יכול רק להעביר את עיניו במהירות על הסימנים השחורים שאת פירושם למד. אם לא יתרכז במה שהוא רואה, ויצרף את האותיות למילים ואת המילים למשפטים, הרי שלמעשה, לא ירכוש את יכולת הקריאה.
אי-אפשר לעבור שינוי רגשי עמוק ללא יכולת ריכוז. מי שאינו שולט בכלים החיוניים לרכישת יכולות חדשות, שהריכוז נמנה עליהן, שב ומחזק בתוכו את השפה הישנה והצפויה, את האבחונים הטמונים במוחו זה מכבר. הוא "תוקע" את עצמו בתוך מגבלותיו, ומחמיץ את ההזדמנות להצמיח את יכולתו ולחולל שינוי.
מולקולת היכולת הזו היא אולי החשובה ביותר בתרבות הלומדת. כדאי להשחיז את היכולת הזו. היא מאפשרת בקלות יצירת מעקפים על המנגנונים האוטומאטיים של המוח. מאפשרת להחליט ולבחור אל מה להתייחס ולמה לא. מקילה על חופש הבחירה. וכמובן, מצויה מאחורי האיכות הבידורית המשובחת של יכולת ההנאה שלנו. כידוע, על מנת ליהנות יש להתרכז. מגע מיני כשלעצמו, או השתתפות בקונצרט אינם ערובה להנאה. רק הריכוז וההקשבה מנפקים את מרב ההנאה.
כאן נקודת הכרעה בין גישת בית ספר לידידות למרבית הגישות הפסיכו-דינמיות. בנקודת המוצא יש לך כושר מסוים להתרכז לזמן מה במטלה כלשהי, נניח קריאה. והבה ונניח שברגע זה אינך מצויד ביכולת משובחת כלומר, אתה מתאמץ להתרכז, מצליח לאורך חמש שורות והנה התעייפת ותודעתך מתפזרת לאן שהוא. מרבית הגישות סבורות שעליך לשים לב היטב, אל מה שמסיח את דעתך, לעקוב אחרי זה, אפילו לרשום את זה, להבין מנין זה בא ומה מטריד אותך וכדומה. ובינתיים יכולת הקריאה שלך נותרת מוזנחת במקומה. בבית ספר לידידות, בשנייה שאתה מזהה שחדלת להתייחס בריכוז לשורות שאתה קורא אותן, אתה מיד מחזיר את עצמך לקריאה. לא חשוב בכלל מה תוכן ההסחה. קראת עוד חמש שורות ושוב, הראש בורח לך אל עניין אחר. אתה מחזיר אותו מיד לגירוי הרלוונטי שהוא הקריאה. קורא שוב עוד חמש שורות, שכזכור, זו מנת היכולת העכשווית שלך, או אפילו חוזר לקרוא בשורות הקודמות על מנת להדק אותן טוב יותר במוחך. עד שאינך יכול יותר להמשיך. תעשה הפסקה. אחרי כמה שעות חזור שוב על התרגיל של להתרכז בכתוב. תוך ימים אחדים תגלה שיכולת הקריאה שלך השתפרה בהרבה. ברגע שנעצת את מבטך בכתוב אתה לא מרפה ממנו למשך עמודים אחדים, לפני שעליך לנוח לזמן מה. עכשיו אתה לא נח מידי חמש שורות, אלא חמישה עמודים. תתמיד בקידום יכולתך, ותגלה שאתה קורא ספר שלם בפעם אחת בקלות רבה ובהנאה. גם זה צומת גורלי להפקת שינוי. ראה: "צומת הזדמנויות".
כמובן שאת תרגילי הריכוז אתה יכול להפיק גם מהאזנה למוזיקה קלאסית עד שאתה מכיר את היצירה בעל פה.
השחזת היכולת להחליט במה להתרכז דומה למיקוד הראיה. ברגע שאתה נועץ את מבטך באובייקט הוא נראה חד וברור. כל שאר האובייקטים המצויים אף הם בשדה הראיה נראים מטושטשים יותר ואילו כל מה שמעבר ומחוץ לשדה הראיה בכלל לא נראה לעין. החלטת לסובב את ראשך ולהתמקד באובייקט אחר והנה כל שדה הראיה משתנה במהלך הזה. כך שאין צורך לטרוח כלל לסילוק אובייקט כלשהו. די אם בחרת להתמקד במשהו. כל השאר מסתלק לשוליים, או נעלם כליל כתוצר לוואי של פעולת הריכוז.
יכולת ריכוז אמינה מאפשרת לנו להגיע למסקנות אודות סדרי עדיפויות. כאשר אנחנו מרוכזים היטב בכל עיסוקינו יש לנו כלי אמין להשוות בין העיסוקים השונים ולזהות מה מבטא אותנו יותר. ממה אנו נהנים יותר וממה פחות. בלי יכולת זו, אין כמעט משמעות למסקנות, אין לנו במה להגיע למסקנה כלשהי.
שיעורי בית
מערכת ההפעלה והיישום של תהליכי השינויים וההתפתחות, שהיא, למעשה, החלק החשוב בהפקת שינוי.
המושג "שעורי בית" חשוב כמו מושג "בית ספר לידידות" והוא נועד לטעת במוחו של התלמיד שהוא בא ללמוד, גם נועד להדגיש שהוא איננו בא לטיפול. אנו סבורים שפגישות שגרתיות עם מטפל כשלעצמן, אין בהן תועלת. התועלת תופק בעיקר ממה שהוא יעשה בין הפגישות, ואילו שעורי הבית.
אני לא בא להצטנע. ליווי של מדריך בית ספר לידידות מקצר הליכים. המדריך, עם ראיית הנוף שלו יכול ביתר קלות לאתר הדחקות והדיפות מגושמות של הלקוח וזה בוודאי יש בו טעם ותועלת. גם השתתפות בסדנה תורמת רבות. אך חשוב להדגיש שהעיקר הוא בשעורי הבית. אם מישהו בא למפגשים ואינו עושה מאומה מלבד זאת, הוא לא יפיק תועלת ומן הסתם יסולק מבית הספר.
בבסיסם של שיעורי הבית נמצאת תכולת הימים שלנו. אנחנו מעצבים את ימינו ומחליטים מה לשתול בהם. מה שאיננו מצוי בתכולת הימים אינו קיים בעבורנו. לכן, אם אנחנו מבקשים לפתח דבר-מה, אנו אמורים להקצות בכל יום פרק זמן שבו נפעל לשם כך; אלו שיעורי הבית שלנו. לשם פיתוח הזוגיות, למשל, ניפגש עם ידידות או ידידים; לשם שיפור הנגינה בפסנתר, נשבץ בסדר היום שלנו הקשה על הקלידים. אם לא נבצע את שיעורי הבית הללו, רצונותינו יישארו בדמיוננו בלבד. מי שמספר לעצמו שאין לו זמן, כאילו אמר שסדר היום שלו נכפה עליו. אין זה כך - אנו אדונים לזמננו. רק בצינוק הכלא אין לנו מרחב תמרון חופשי לבחור את עיסוקינו.
כדי לבנות את מערכת שיעורי הבית שלנו, נחשוב על מאגר היכולות שלנו. לא נעמיס על עצמנו מטלות לא מציאותיות מחד, אך גם לא נעסוק במה שקטן עלינו, ועל כן לא יוסיף מאומה למאגר היכולות שלנו. מי שמגיע למסקנה על פי התנסות אחת בלבד, לא התחיל אפילו לעשות שיעורי בית. כל דבר חדש שאנו מוסיפים לעולמנו תובע סידרה של התנסויות, לפני שנעשה חשבון נפש ונחליט במה להמשיך וממה לחדול. מי שעדיין לא בנה את זהותו כדאי לו להתנסות במקביל בכמה תחומים ואחרי כמה שבועות להשוות, להעדיף ולצמצם.
כיצד בונים שעורי בית ידידותיים? זוהי שאלה אישית המותאמת לכל אחד ואחד. זה אמור לעשות עכשיו שעורי בית של עבריינות ואילו אחר אמור להרבות בספורט ומישהו אחר יתבקש להכין קפה לאימו ולהתיידד עמה. האם כדאי להתחיל ללמוד איטלקית? נשאל את עצמנו האם שווה לנו להתאמץ על זה, או כדאי יותר להשקיע במשהו אחר. נראה כיצד זה חובר לשאר מרכיבי הזהות שלנו. נראה האם איננו מזניחים דבר מה חשוב יותר עבורנו. כלומר, ייתכן שמאחורי הרצון ללמוד איטלקית מסתתרת הדיפה מגושמת של מטרה חשובה יותר שתישאר מוזנחת גם הלאה.
בכל אופן, כל מה שאנו מסכימים עליו, אמור לבוא לידי ביטוי בשעורי בית. אתה רווק ורוצה להפיק קשר זוגי, זה אמור לבוא לידי ביטוי ביומיום שלך, בשלל התנסויות רלוונטיות. אם הזמן שלך מתמלא בכל מיני עיסוקים, אך לא בנושא שאתה אמור לעסוק בו, אינך עושה שיעורי בית רלוונטיים.
אתה משתוקק להיות צייר הנהנה וגם מתפרנס מאמנותו, עליך לצייר יום יום.
בבית הספר שלנו, אין היתר לומר: "אני רוצה" מבלי שזה יבוא לידי ביטוי בשטח, בשיעורי הבית. לא נסכים להשלות את עצמנו שנגיע לצפון, למרות שאנו נעים דרומה, או לכל כיוון אחר פרט לצפון...
שפת ההידברות
מכלול כלי-החשיבה וכלי-הביטוי המילוליים וההתנהגותיים העומדים לרשותנו, ואשר באמצעותם אנו מתבטאים.
שפת הידברות זו היא גם האופן שבו אנו קולטים את המציאות, מפענחים אותה ומעניקים לה משמעויות. קיימים סוגים רבים ושונים של שפות הידברות.
שפת אם: שפת ההידברות הראשונה שלנו שהיא מקרית לחלוטין. איש אינו בוחר את הוריו הביולוגיים, או את מקום הולדתו. וכך, האנגלי לומד אנגלית והסיני לומד סינית, בין אם הם רוצים בכך ובין אם לאו.
*
שפת התרבות : מערכת הערכים והסמלים שעל פיה אנו מתנהגים. כפי שאנו לומדים להגות צלילים, כך אנו לומדים לאהוב, לשנוא, לחוש, לחשוב ולהעריך, בהתאם לתרבות שבה אנחנו חיים. כבר מילדות אנו לומדים לאהוב כוכב פופ זה או אחר ולשנוא מוזיקה מזרחית, להאמין בתורה ולשנוא ערבים, לשפוט מה יפה ומה מגעיל וכולי.
לרוב, בתהליך התפתחות תקין, אנו נחשפים להזדמנויות תרבותיות נוספות ורוכשים יכולת עשירה ומגוונת המאפשרת לנו לראות דברים מזוויות ראייה שונות. בעלי יכולת למידה מפותחת מסוגלים להבין ולקבל את השונים מהם, לצד הדומים להם. אדם שמפעיל את יכולת הלמידה שלו ולומד שפות-תרבות נוספות מלבד זו שהוא רגיל אליה, יוצר הזדמנות למשא-ומתן, ופותח אפשרות למפגש ולשינוי. לאדם כזה אין קושי מיוחד לחיות בצוותא עם אלה הדוברים שפת תרבות שונה משלו - ערבים, דתיים, חילוניים, בודהיסטים ועוד.
אדם שנותר כל הזמן עם אותה שפת תרבות אחת, שקול בעיניי למי שנשאר בגנון עשרות שנים, מסרב להמשיך ולהתפתח, אינו סקרן אפילו לדעת מה מצוי אצל אחרים מלבדו. כמוהו כדג באקווריון, שכל שינוי בטמפרטורת המים או בהרכב המזון מסכן את קיומו; הוא יכול לחיות רק בסביבה המתאימה לו, ואינו נהנה מהיכולת האנושית המופלאה להשתנות ולהרחיב את עולמו על-ידי לימוד שפות הידברות שונות ורבות. ללמוד פירושו להוסיף לעצמך משהו שאינך רגיל אליו, משהו שלא אהבת או לא ידעת לעשות עד כה. תוספת כזו מרחיבה את הזהות. מי שמוגבל לשפת הידברות אחת, מסוגל לתקשר באמצעותה רק עם דוברי אותה שפה. לכן בדרך כלל לרווקים נוח יותר בחברת רווקים כמותם, הומוסקסואלים יחפשו חברת הומוסקסואלים החושבים ונוהגים כמותם, ודתיים יעדיפו להתפלל בבית-כנסת שבו מתפללים על פי הנוסח המקובל עליהם.
לא קשה להבחין בין פעולת חשיבה ושיקול דעת של מי שפתוח ללמוד שפות הידברות שונות לבין דקלום צפוי מראש של אדם המשתמש אך ורק בשפת ההידברות השגורה שלו, אשר למרות המציאות המשתנה ללא הרף, דעתו הוא על המציאות לעולם אינה משתנה.
*
שפת האהבה, שפת הידידות: הדרכים שבהן אנו מבטאים אהבה או ידידות לזולת, והדרכים שבהן הוא מבטא את אהבתו או את ידידותו אלינו.
שפות האהבה הן רבות ושונות. ביצירת קשר זוגי, למשל, חשוב שנכיר את האופנים שבהם מבטא האחר את אהבתו אלינו, ושנלמד אותו מהן דרכי הביטוי שלנו. מקורן של תקלות רבות בראשיתו של הקשר הזוגי, באי-ההבנה הנובעת מכך שכל אחד שופט את האחר על-פי שפת האהבה הפרטית שלו, והוא בור בשפות אהבה רבות נוספות. כך גם בשפת הידידות; אם ברצוננו להצליח ליצור קשר עם אדם זר ושונה – מוטב ללמוד את האדם הזה. אם אין אנו יודעים ללמוד, והאחר תמיד חייב להתאים את עצמו אלינו, הדבר מצמצם מאוד את סיכויי ההצלחה של הקשר.
חבל להסתפק בשפת האהבה הראשונה שלנו ולהישאר מוגבלים בה. בתהליך צמיחה תקין, האדם מרחיב את יכולתו לאהוב ולהיות אהוב. גם אם למשל, מישהו נולד לתרבות שאיננה נוגעת ומחבקת, הוא יכול בנקל להוסיף לעצמו את היכולת החסרה. אם על ידי שעורים פרטיים אצל ידידה מחבקת, או באמצעות סדנת התנסות במגע שלאחריה גם הוא יוכל לחבק וללטף ויוכל גם להיות מלוטף.
*
שפת הטענות: שפה מוסכמת בין שני אנשים, המסכימים לא ליהנות זה מזה, לחפש איש את חסרונות רעהו, להתגונן ולתקוף חזרה. זוהי השפה הרשמית במדינת האשמה, ויש לה תפוצה אדירה. דובריה רבים אולי אפילו יותר מדוברי השפה הסינית.
דוברי השפה הזו מאמינים שהם מעוניינים בשיפור חייהם, ושאם רק יאזינו לטענותיהם הצודקות, יהיה הרבה יותר טוב. לאמתו של דבר הם סרבני למידה התקועים במקום אחד. התקשורת שלהם עם סביבתם נעשית אך ורק בשפה זו. למרבה חוסר המזל, יש להם קהלים נוספים המאזינים להם ומזדהים אתם. ביניהם נכללים פסיכולוגים, המתפרנסים מהקשבה ותורמים לכך שכל שטות הופכת לעובדה כביכול. כיוון שכך, הטענות מתועדות ומונצחות בתודעה של המשתתפים.
בפועל, שפת הטענות היא אחד מאמצעי ההדיפה הקטלניים ביותר. בעל הטענה תמיד פוגע בדבר-מה. באמצעות מה שחסר הוא קוטל בעצם את מה שיש. ואולם, כמו בשפות אחרות, כל עוד שני אנשים מתקשרים באמצעות אותה שפה, לא צפוי שום שינוי. הראשון שעובר לדבר בשפה אחרת מעניק הזדמנות לשינוי.
*
שפת העובדות: שפה המבוססת על מעשים בפועל, ולא על דיבורים, רגשות או רשמים.
למעשה כל אחד, בכל מפגש על פני כדור הארץ, אינו יכול להימנע מהמצב שבו מוחו יהיה מפוטם ברשמים ובאבחונים אודות עצמו ואודות מי שמצוי מולו. ואולם, בדומה לאנשי המקצוע, על כולנו להימנע מאבחון, או להיות מסוגלים להשתחרר מרושם שכבר התקבע במוחנו לפני זמן רב. חשוב שניתן לעובדות, ולא למילים או לתחושות, לדבר בעד עצמן. נראה מה האיש שמולנו עושה, ורק על סמך התבוננות ממושכת במעשיו, נקבע את האבחון הפרטי שלנו. לעיתים קרובות מידי יש פער ניכר בין מה שהאדם אומר על עצמו ובין מה שהוא עושה. לעיתים הוא מדבר על עצמו בחוסר הערכה ודכדוך בעוד שלמעשה הספיק לעשות אי אילו דברים מרשימים בחייו. לעיתים מישהו מדבר על עצמו כאילו שהוא אריה בעוד שלמעשה יכולותיו מוגבלות ביותר. כך שהתבוננות במה שהאדם עושה מהווה מקור מהימן יותר למשא ומתן ידידותי. על כן, בבית הספר לידידות אנו מרבים בשעורי בית בכתב. תכולת הימים ודוחות פגישה ועוד.
בשפת העובדות נלמד גם להתייחס אל מצב הצבירה שלנו עצמנו. אם אנחנו רואים בעצמנו הורים ליברליים, למשל, הגיע הזמן שנבחן את העובדות: האם אנחנו באמת מניחים לילדנו לעשות דברים שאינם עולים בקנה אחד עם תפישת העולם שלנו – למשל, לצבוע את השער בירוק?
תכולת הימים
כל מה שאנו עושים במהלך היום.
תכולת הימים היא כלי עבודה. כדי שנוכל לדעת אילו שיעורי בית כדאי לנו לעשות, עלינו להיות מודעים לאופן שבו אנחנו בונים את סדר היום שלנו. אין הכוונה ליום מסוים אחד בלבד, אלא לסדרה רצופה של ימים, לרבות סופי-שבוע. תכולת הימים כוללת את המעשים שאנחנו עושים במשך היום וכן את האנשים שעמם אנו נמצאים בכל פרק זמן נתון. כאשר אנו מתבוננים ביום שחלף, נשים לב, עד כמה עשינו את מה שהולם אותנו, או כמה מזמננו נלקח לעיסוקים מיותרים. מי מוסיף לנו מחברתו ומי גוזל את כוחנו לשווא. האם אנו צפים על פני הזמן באופן פאסיבי וממתינים לאירועים שיבואו או אנו נהיה הקברניטים של זמננו. חשוב שנהיה מודעים לכך שתמיד אנחנו המעצבים של תכולת הימים שלנו, וכי בכוחנו לשנותה.
יש המשקיעים בכל תקופה בתחום אחד בלבד כי לדעתם, אין הם יכולים להעמיס על עצמם יותר מידי. וזו שגיאה נפוצה. "קודם אסיים ללמוד ואז ורק אז, אתחיל לעבוד, ורק כשאצבור מספיק כסף אתפנה להקים משפחה וללדת ילדים"...
סוג החשיבה הזה גורם לכך שהאדם בונה זהות צרה ודקה ויספיק מעט, אם בכלל. בבית הספר לידידות נעמיס ונכביד יותר על מנת לבנות את הכושר שיאפשר לתלמיד גם ללמוד ותוך כדי לימודים גם לעבוד במלאכות שונות, ארעיות, וגם לפתח מערכת יחסים ועוד. ככל שכושרו עולה, הוא מסוגל להכיל יותר.
אתם בהחלט מוזמנים להעלות בדעתכם מערכת שעות כמו פעם בבית הספר. אלא שבמקום אנגלית תנ'ך חשבון וכדומה אנו שותלים במערכת הזמן היומיומי שלנו, את מה שרלוונטי לתלמיד בבית הספר לידידות.
זוהי מערכת אישית. התכולה שלה מורכבת מבילוי בעבודה ובלימודים. וכן, בילוי זוגי, בילוי הורי, בילוי תחביבי וכל מה שאנו מסכמים עליו כשעורי בית.
תכולת הימים הינה כלי המאפשר לנו ללמוד את עצמנו ולבצע מעין הנהלת חשבונות או הפקת לקחים שאותה ניישם בימים הבאים עלינו לטובה. עיצוב הימים הבאים מהווה כלי כביר בעיצוב הזהות שלנו ובהפקות המשפרות את אחוזי הביטוי שלנו ומידת הסיפוק שלנו בחיים.
ראה גם "אמרגנות","הפקה" ו"שעורי בית".
תקציב נפשי
כמות האנרגיה והיכולות שעומדות לרשותנו בכל רגע נתון.
תקציב נפשי כמו כושר גופני כמו תקציב כספי, נתון לשינוי. מי שתקציבו הנפשי דל, יכול מעט. זה לא מאפשר לו גם וגם. למשל, קשה לו גם ללמוד וגם לעבוד. ובוודאי שאיננו יכול גם לאהוב אישה וגם לגדל ילדים וגם לעבוד וגם ללמוד ועל כך להוסיף עוד כמה עיסוקים תחביביים...
למדן מופלג מגדיל את יכולתו ואת התקציב הנפשי שעומד לרשותו. וכך יש לו תקציב נפשי גדול יותר וכמה שהוא עסוק יש לו זמן לעוד דברים.
המודעות ליכולות כוללת ידיעת התקציב הנפשי העומד לרשותנו בכל רגע נתון. כאשר מישהו לא מבחין שהגיע אל סף היכולת שלו ובכל זאת ממשיך להתחכך, למשל, בחברת אשתו וילדיו, הוא יאלץ בסופו של דבר להגיב באמצעים מגושמים כגון ריב, התפרצות וכדומה, על מנת לנוח מהם... אחר כך הוא צריך לבזבז משאבי נפש על פיוס. אדם אחר הקשוב יותר לתקציב הנפשי שלו יבלה שעה קלה בחברתם ויפרוש מהם לעיסוק אחר, באווירה ידידותית. משהתאושש ישוב לפגוש אותם. כמובן שבחשיבה ידידותית, נשאף להגדיל את יכולותינו ואת התקציב הנפשי שלנו ולצדו נפתח גם ראיית נוף שתאפשר שימוש חסכני בתקציב הנפשי. ניקח לדוגמה אישה שנפגשת עם בחור אחד בדרום, שאתו היא מעדיפה לטייל; עם בחור אחר בצפון, שאתו היא מעדיפה לשכב; ועם ידיד בירושלים, שאתו היא אוהבת לשוחח. אישה כזאת מבזבזת המון אנרגיות על נסיעות, המופנות לכיוונים שונים שלא מעלים את כושרה להתיידד. מוטב שתמצא את הבחור שאתו אפשר גם לשכב, גם לטייל וגם לשוחח, ואז יתפנה לה תקציב נפשי שאותו תוכל לנצל כדי להוסיף לחייה מרכיבים ידידותיים אחרים.
דוגמאות נוספות לחיבורי אלמנטים ידידותיים; לעסוק בתחביבים ביחד עם בני זוג, ילדים ושאר חברים. דוגמה נוספת לחיבור אלמנטים, יציאה לטיול רחוק, ביחד עם חברה, או בת-זוג וכך גם רואים עולם וגם מעשירים את הזוגיות...
תרבות לומדת
תרבות המושתתת בראש ובראשונה על לימוד ועל התקדמות.
באמצעות לימוד אנו מחוללים שינוי. לימוד פירושו לא להסתפק בעשייה של דברים שאותם אנו רגילים לעשות ואוהבים לעשות, אלא לעסוק גם במה שאנו עדיין לא אוהבים לעשות. פירושו של דבר הוא לעשות את מה שלא אהוב עליך ומה שאינו מתאים לך. מי שמתמיד לעשות רק את מה שהוא רגיל לעשות, נוטה למחזר את עצמו ולהישאר תקוע במקום. לעתים הוא נע הצידה, במקום קדימה; כלומר, הוא מתחיל לבנות יכולת – וזונח אותה, מתחיל משהו חדש - זונח גם אותו, וכן הלאה. בכל פעם הוא מואס במה שיש לו, וחושק במשהו חדש. לעומת זאת, מי שמתמיד בלימוד – מעצב זהות תוך כדי צמיחה. ואם הוא מחליט לשנות מסלול, הוא נע מן הפחות אל היותר, כלומר, אל מה שמתחרה במה שמצוי כרגע ברשותו. למשל, כשהוא משנה מקום עבודה, זה לא משום שלא הולך לו, או משום שאיננו אוהב את העבודה, אלא משום שנחשף לעבודה מעניינת יותר ומשתלמת יותר.
הוא יודע לרתום את יכולתו בתחום אחד, אל תחום אחר עד שהוא הופך למומחה גם בתחום החדש. הוא יכול להחליט כיצד לשבץ כל אחת מיכולותיו בתוך הסך-הכל של זהותו. הוא יכול לגעת ברפרוף שטחי בנושא אחד ואילו בנושא אחר להתעמק בלי די. הוא יכול לשנן יצירה, ספר, שיר, עד שהללו נחרטים במוחו כאילו הם חלק בלתי נפרד מישותו. הוא לא זקוק לאבזרים חיצוניים כמו ספר או מערכת השמעה. הוא יכול "לקרוא" את הספר המצוי בזיכרונו ויכול "לשמוע" יצירה מוזיקלית בעצמה מתי שרק יחפוץ בכך. אגב, רוב האנשים מצוידים ביכולת הזו. הם רק משתמשים בכך להנצחת חוויות שליליות...
הוא יודע לשים לב אל בעלי היכולת ותמיד יש ממי ללמוד משהו. הוא לומד לעשות ולהרגיש את מה שהם יודעים לעשות ולהרגיש. כמו כן, הוא יודע להפיק לקחים מתוך ניסיונו. מי שחווה שוב ושוב אותו הדבר, אות הוא שאיננו לומד.
משהפיק שינוי ידידותי הוא יודע גם לתחזק אותו ולשמור עליו. אין די בלימוד נהיגה, צריך גם להתרגל לנהוג ברכב; אין די בלימוד נגינה - יש להתמיד בה; אין די בהפחתת משקל - יש לשמור על עיצוב אופטימאלי של הגוף ועל תחזוקו היומיומי; לא די בטקס הנישואין, יש לשוב ולהינשא מחדש ולרענן את הזוגיות; אין די בללדת ילדים, יש ללמוד לצמוח איתם.
בתרבות הלומדת האדם אינו לכוד בסד השיפוטים המגושמים ללא כל תנאי. ברצותו הוא מתעכב, מידי פעם, לבצע מעין הנהלת חשבונות, בוחן את ההקשרים של הנושאים החשובים לוודא שאין הדחקה לא ידידותית בעולמו.
היכולת ללמוד, אם כן, היא הכלי המניב בסופו של דבר את היכולת ליהנות מן החיים ואולי להתקרב למה שקרוי "אושר". מי שלומד לבטא בצורה מספקת את מלוא יכולותיו וכישרונותיו. מי שיודע ללמוד אנשים ואת תרבות שכניו, מצויד ביכולת לחיות. הוא לומד עד יום מותו.
תרבות מדשדשת (תרבות האבחון והשיפוט)
אופן הסתכלות המלווה כמעט כל התייחסות אנושית, שבו אנו חוזרים ובוחנים כל דבר על-פי אמות-המידה שאליהן הורגלנו משחר חיינו.
תופעת הדשדוש נפוצה כל כך, עד שמרבית האנשים אינם מצליחים להבחין בין עובדה לבין שיפוט. כאשר הם חוזרים שוב ושוב על אותו השיפוט, הוא נתפש בעיניהם כעובדה מוצקה. מעתה והלאה, אין כמעט סיכוי שמידע נוסף יחלחל פנימה וישנה את מה שהם כבר "יודעים". בעיניי, זהו נזק מוחי. הוא נגרם כתוצאה מתהליך החינוך שאנו עוברים אצל הורים, גננות ומורים, המלעיטים אותנו בשיפוט של המציאות, במקום להקנות לנו כלי חשיבה שיטפחו את מוחנו להכיל נוף צבעוני ומגוון, ולא לכלוא כל פריט של מידע במשבצת הדעה המוקדמת.
קשה לתאר מה רב הנזק המוחי שנגרם לנו בידי התרבות המאבחנת. רופאים רבים כבר אינם רואים בן-אדם מולם, אלא מקרה - בעל זהות של מחלה. המון שגיאות נעשות על רקע כזה. ברור שאבחון הוא לעתים שלב חיוני בדרך לבריאותו של החולה, אך עליו להיעשות לאחר הסתכלות בחולה עצמו, ולא במילה הכתובה בלבד.
הפסיכולוגיה, שביקשה להפוך את עצמה למדע, העתיקה תפישה זו מן הרפואה, והעמיסה על עצמה תלי תלים של דיאגנוזות. ישנם ספרים אימתניים ובהם אוספים של תסמינים ושל אבחונים כחול על שפת הים. קטלוג של סוגי מתכות או מיון של תפוחי אדמה אולי מסייעים לנו לעתים לעשות סדר בדברים; וסדר, לפעמים הוא דבר ידידותי. אך ניסיון לסווג אנשים, פירושו כליאתם בצינוק מחשבתי, כמוהו כניסיון להעביר פיל בקוף מחט. מלבד זאת, האבחון והטיפול בבעיות ובסימפטומים הופכים, בדרך כלל, לחממה של קיבעון ושל דשדוש מתסכל - בעבר, ברגשות, בחלומות - שבסופו של דבר אינו מוליך לשום מקום. רק אם נהפוך לחברים בתרבות הלומדת, ונתייחס בעיקר להווה ולעתיד - ופחות לעבר – נצליח להשתנות.
תוצרים נוספים של התרבות המדשדשת הם, בין השאר, הדת (כל דת), הערצה עיוורת למנהיג או לאליל נוער, ומה שאני מכנה "תכנות אוטומטי" – ביצוע פעולות הדורשות מחשבה, ללא מחשבה כזו; למשל, אנשים הנותנים קולם בבחירות בעד מפלגה מסוימת רק מכיוון שהם רגילים להצביע בעדה.
