ברוכים הבאים בשערי בית ספר לידידות.

                             בית-הספר לידידות: תמצית השיטה

אני פסיכולוג מזה שנים רבות. חונכתי וגדלתי אל תוך המקצוע כפסיכולוג קליני-פסיכו-דינאמי. במאמץ המתמיד לשרת את לקוחותיי, נוכחתי בהדרגה לדעת שהמתכונת הטיפולית – שעיקרה אבחון וטיפול בבעיות ובסימפטומים – הופכת בדרך כלל לחממה של קיבעון ודשדוש מתסכל. עם הזמן אף הגעתי למסקנה המצערת, שאפילו אם אנשים השתנו בתקופת הטיפול, השינוי קרה למרות הטיפול, ולא בזכותו. כלומר, אלה שהגיעו עם דחפי צמיחה והתפתחות עזים ונחושים, המשיכו להתפתח – גם אם ניאותו לציית לצו התרבות הטיפולית, דהיינו להעלות זיכרונות, לדבר על מה שמעסיק אותם ולתאר בפרוט רב את תחושותיהם ורגשותיהם. אולם אלו שהגיעו לטיפול כשהם נושאים קושי התפתחותי כלשהו, וישבו לתאר בפרטים את מחושיהם ותסכולם נוכח מטפל קשוב ואוהד רק דשדשו ומחזרו את מעצוריהם. הם נטו לרוב להגדיר את עצמם כבעלי בעיות, עם שלל תובנות אודות הסיבות המסבירות ומצדיקות את שלל הבעיות והטיפול הפך למרכז עיסוקם. ליתר דיוק, מרבית השיטות משרתות את המצוי והנפוץ בטבע האנושי ובכך תורמות לקיבעונו ולצמצום עולמו ומחבלות באפשרות השינוי. פה ושם יש גישה היוצרת מטריית אשליה של שינוי.

למי שקשה לו עם זה שאני מתקיף את אמונתו בפסיכולוגיה אוסיף מיד שאיני מסתפק בהתקפה אלא יצרתי  שיטה הרבה יותר יעילה ואני חייב לנסות לחלוק אותה איתכם. מציע רכישה של כלים ההולמים את מיצוי הפוטנציאל האנושי ומאפשרת לו גם להיחשף לעולם מגוון ומשתנה תדיר, להתמצא בו ואף להשפיע על עיצובו.

יכול להיות שהייתי בין המאמנים הראשונים בעולם. יצרתי שיטה חדשה, מקורית לחלוטין, שכיניתי בשם "בית-ספר לידידות". המונח "בית-ספר" מייצג את הלמידה, במקום טיפול, כאמצעי להפקת שינוי – ואילו "ידידות" היא מקצוע, שרצוי ללמוד אותו מוקדם ככל האפשר. מקצוע הידידות הוא תשתית להצלחה בכל מה שתלוי בקיום מערכות יחסים – בין בני זוג, בין הורים וילדים, בעסקים וגם בין מדינות. במלים אחרות, השיטה גובלת בתפיסת עולם; כמו כן, היא מטפחת צורת חשיבה שמאפשרת להפיק מהמוח את מיטבו.

עד כה הוצאתי לאור חמישה ספרים, רבי מכר: "בית ספר לידידות", "הפסיכולוג כידיד", "ידידות עם ילדים", "להיות זוג" ו"שינוי ידידותי". בכל הספרים שלי תחת כל כותרת אני בעצם מלמד לחשוב.

השיטה הוכיחה עצמה כיעילה להפליא, ובמרבית המקרים אף הוליכה לשינוי תוך זמן קצר. היא צמחה מתוך הניסיון העשיר והמגוון שנרכש בעבודה רבת-שנים, ואגרה הצלחות מוכחות בשטח.

אמנם, מי שהתרגל לחיות שנים רבות בתרבות הלא-לומדת, קשה בהתחלה לרכוש את כלי החשיבה הידידותית, בדיוק כפי שלמבוגר קשה, בדרך כלל, להתחיל ללמוד שפה זרה.

בגישה הטיפולית המסורתית, נוהגים לחפש בקפדנות כל מיני תסמינים המעידים על קיום בעיה. קוראים לזה אבחון. מנסים גם לחקור ולהבין מה הסיבה להיווצרות הבעיה, ואחר כך מנסים לטפל בה. סדר הדברים המסורתי הוא כזה שקודם חייבים, כביכול, לסמן את הבעיה, להבין את מקורותיה, לסלק אותה – ורק אז אפשר להתקדם הלאה. אבל כך, לאמתו של דבר, מתבזבז מאמץ אדיר, שמסב למטופל נזק זהותי: הוא מעצב את זהותו כבעל בעיות, הנזקק לטיפול.

החשיבה המנתחת, האנליטית, היא מצוינת כאשר אנו עוסקים במכשירי חשמל או במנועי מכוניות. זיהוי התקלה ואיתור מקורותיה אכן מספק לנו את הפיתרון לתיקון. מאידך התייחסות לבני אדם תובעת סוג אחר של חשיבה. היא תובעת חשיבה ידידותית ויצירתית. בבית-הספר לידידות אנו ערים לכך שהמציאות היא רבת-פנים ומרובת משעולים כל-כך, שאפשר למצוא בה ערוצי פתרון יצירתיים יותר. אנו מבצעים מעין מעקף על הסימפטום, או על מה שמוגדר כ"בעיה", ונעים בנחישות דווקא לקראת מטרה ידידותית. מי שפועל כך, מגלה עד מהרה שההתנסות החדשה, שמפתחת את יכולתו, מחליפה את הסימפטום. מה שהיה קשה – הופך לקל. מה שהיה כרוך בפחד, מתחלף בהנאה, וכדומה.

מה אני מציע במקום אבחון?

אני מציע לסרוק את הנוף האנושי ושדה האפשרויות. ראשית, נתייחס אל מאגר היכולות המצוי ברשותו של כל אחד. כלומר, נתבונן בכל מה שהוא עושה: החל בעבודה – וכלה במיני תחביבים ושאר עיסוקים ביומיום. נתייחס גם אל כל מה שהאדם עשה עד כה, בעבר. כלומר, נתייחס אל מצב הצבירה שלו, אל מה שמצוי במאגר היכולות שלו.

לא פעם, המצוי הינו החמצה של הרצוי והאפשרי. על כן נשקיף על מרחב ההזדמנויות שהאדם נחשף אליו. ברור שהעולם מכיל הרבה יותר אפשרויות מכפי שנוכל אי פעם למצות. על כן נעסוק בשאלה המרתקת, מה דורשת טובתו של אותו אדם, מה כדאי לו ומה ידידותי בשבילו. לשם כך יש ללמוד איך לנפות את ההזדמנויות, ולבחור מתוכן את מה שיאפשר לו ביטוי מקסימאלי של היכולת הגלומה בו. זו איננה בחירה בין טוב לרע, אלא בין טוב לטוב יותר.

הרעיון שמאחורי קידום היכולת, במקום טיפול בבעיות, הוא לנתב את הכוחות אל המטרה – השגת שינוי – בצורה יעילה וחסכונית, משום שאנו רותמים את כל הכוחות הגלומים באדם ללימוד ולהתנסות מעשית, בלי להתעכב על טיפול בבעיותיו.

הלימוד כאמצעי

באמצעות לימוד מחוללים שינוי. לימוד פירושו לא להסתפק בעשייה של דברים שרגילים ואוהבים לעשות, אלא לעסוק גם במה שעדיין לא אוהבים לעשות עד שמגיעים ליכולת ליהנות ולאהוב. מי שמתמיד לעשות רק מה שהוא אוהב ורגיל לעשות, נוטה למחזר את עצמו ולהישאר תקוע במקום. לעתים הוא נע הצידה, במקום קדימה; כלומר, מתחיל לבנות יכולת – וזונח אותה, מתחיל משהו חדש, זונח גם אותו, וכן הלאה. בכל פעם הוא מואס במה שיש לו, וחושק במשהו חדש. לעומת זאת, מי שמתמיד בלימוד – מעצב את זהותו ומפיק שינויים רצויים: לא מספיק ללמוד נהיגה, צריך גם להתרגל לנהוג ברכב. לא די ללמוד לנגן, אלא להתמיד בנגינה. לא די להוריד במשקל, יש לשמור על עיצוב אופטימאלי של הגוף ועל תחזוקו היומיומי.

סימפטומים

הפסיכולוגיה העתיקה את החשיבה הרפואית, המתמקדת בתסמיני המחלות כדי לטפל בחולים. לפיכך, בתרבות הטיפולית האדם מוגדר במושגים של פתולוגיה והפרעות: הוא חרדתי, נוירוטי, דיסלקטי וכדומה.

בבית-הספר לידידות, הדגש הוא לא על הסימפטומים – אלא על התייחסות ליכולותיו של האדם. מגדירים אותו על-פי מה שהוא עושה במקצועו, במצבו המשפחתי ובתחביביו. בשיטה זו, היחס לסימפטומים הוא כאל תופעות לוואי האופייניות לתחילת הדרך.

כלומר, תחילת תהליך הלימוד של יכולת חדשה יהיה לעתים טעון בקושי ובסימפטומים אחדים; אך בהמשך, כאשר היכולת מתבססת ומשתבצת בשאר מרכיבי הזהות – הסימפטומים נעלמים, ובמקומם באה הנאה וסיפוק ממתן ביטוי ליכולות.

רבים נחפזים לאבחן עצמם מתוך התגובה התחושתית המיידית הראשונית -  "זה לא בשבילי" - ומוותרים על השינוי. לעומת זאת, בתרבות הלומדת עוקפים את הסימפטומים ומתמידים לעשות את מה שכן יכולים, עד להשגת השינוי.

תרבות האבחון והשיפוט

יש הרבה מה לומר על תרבות האבחון והשיפוט, המלווה כמעט כל התייחסות אנושית. כה נפוצה היא התופעה, עד שמרבית האנשים אינם מצליחים להבחין בין עובדה לבין פרשנות. הפרשנות נתפסת כאילו היא עובדה נחרצת; כאשר חוזרים שוב ושוב על אותו שיפוט, הוא נתפס במוח כעובדה מוצקה, כך שאין כמעט סיכוי לשום מידע נוסף לחלחל פנימה ולשנות את מה שכבר מצוי במוח.

אני רואה זאת כנזק מוחי. הוא נגרם כתוצאה מהחינוך שאנו עוברים אצל הורים, גננות ומורים, המלעיטים אותנו בשיפוט של המציאות – במקום להקנות לנו כלי חשיבה, שיכשירו את מוחנו להכיל נוף צבעוני ומגוון, בלי לכלוא כל פריט של מידע במשבצת הדעה המוקדמת.

תרבות זו גורמת למכשלות רבות. להלן אפרט את העיקריות שבהן.

אי-יכולת

המאבחנים נוטים להתייחס לאי-יכולת. כה רבים עסוקים במה שהם לא (לא יודע מתמטיקה, לא סובל ילדים, לא מצליח לשיר בלי לזייף וכו') ומחמיצים את מה שהם כן (כן אוהב לקרוא, כן יודע לבשל, כן נהנה מטיולים בטבע). אנשים מלקטים גם אצל עצמם וגם אצל אחרים חסרונות ומחדלים בלי סוף. אם תבדקו היטב, תראו שלגבי כל אחד ואחד נוכל להרכיב רשימה אינסופית של 'מה הוא לא', ועדיין אין בכך שום אבחנה לגביו, לגבי זהותו. כאילו הסתכלנו אל כל רוחות השמיים, ורק לא באדם העומד מולנו. יש הסבורים בטעות שזו התייחסות שלילית, או ביקורת שלילית. זו איננה התייחסות שלילית, אלא היעדר התייחסות.

המרכיב הקובע

מכשלה נוספת היא ההתייחסות אל מרכיב יכולת אחד, באופן התלוש משאר היכולות. כלומר, מבצעים הכללה מגושמת – לטוב או לרע – על-פי פריט אחד. למשל, מי שמצטיין בדבר אחד רואה עצמו כמצוין בכל התחומים, וגם אחרים מתייחסים אליו כאל מי שדעתו ראויה להישמע בכל דבר ועניין. כך, למשל, מתראיין זמר על דעותיו הפוליטיות, או כדורגלן מפרסם מעדן חלב, או שחקנים מחווים דעות בנושאי זוגיות והורות, ומה לא?

לכאן שייך גם האבחון על פי סימפטומים: "מרטיב" למשל, או "דיסלקטי", מגדירים את זהותו של הילד על פי סימפטום כלשהו. התרבות הטיפולית משדלת אותנו להקדיש תשומת-לב מיוחדת לסימפטומים. הנוהג הזה, לאבחן על פי סימפטומים, טבוע כה עמוק בתרבותנו, עד שאיננו מטילים ספק בתהליכי החשיבה המאבחנת. הורים, גננות, מורות, פסיכולוגים, פסיכיאטרים ומי לא – כולם מאבחנים, ומרבית המאובחנים מתמסרים לכך, נוטים לקבל עליהם את פסק-הדין האבחוני ומזדהים אתו. רבים כל כך מציגים עצמם בפני: "אני דיסלקטי", "אני אסתמאטי" כאילו שזה מה שרשום להם בתעודת הזהות...

מבנה אישיות

האבחונים המגושמים גרמו לכך שהרוב הגדול רואה את האדם כלא נתון לשינוי. "אופי לא משתנה", "אני כזה!", "זה תורשתי", "האופי נקבע על ידי ההורים", "יש לנו מבנה אישיות" – אלה ואחרות הן אמירות נפוצות ומקובלות. חישבו רק על המושג "מבנה אישיות" – מונח פסיכולוגי שכאילו נועץ במוחנו את התחושה שיש לנו מבנה קבוע, כמו בניינים.

אמנם, ישנם גם דברים שאינם נתונים לשינוי, וחבל לבזבז עליהם כוח ומרץ; אך חבל להחמיץ את מה שכן נתון לשינוי. בדומה לכך, מי שטוען כי להורים יש השפעה מכרעת על עיצובו של אדם, כאילו נשאר עשרים שנה בכיתה א'. כי מי שממשיך לצמוח ולהתפתח, אכן מושפע ונוטל מה שנוטל מהוריו – אך ממשיך ללמוד מאנשים נוספים שהוא פוגש בדרכו, מה שבהכרח משנה את הרשמים של ההתנסויות הקודמות. חבל לוותר על החופש לעצב את זהותך ואת חייך בגלל בורות חינוכית ופסיכולוגית נפוצה. אם מישהו שב וחווה אותן התנסויות זו ראיה מובהקת לכך שהוא איננו בתרבות הלומדת, כמו העז המלחכת אותו עשב...

אבחון על-פי תחושות

אבחון תחושתי הינו כמו קוצר ראיה. מישהו יודע את מה שהוא חש בתוך עצמו ומאמין שזה משקף את המציאות ואין לו מושג מה באמת פרוש לפניו. ההבדל הוא, שקצר הרואי, יודע שהוא איננו רואה היטב. וכך יחפש דרכים לשפר את אחוזי הראיה שלו. באמצעות משקפיים, מיקרוסקופ טלסקופ וכדומה. המאבחן התחושתי לא רק שלא יחפש סיוע לשפר את אחוזי ראייתו והבנתו, אלא יהדוף בנחישות, כל מה שלא מתאים לתחושותיו.

אנו לומדים לחוש ולהרגיש, ואם תרצו אף לחשוב, באותו האופן שבו אנו לומדים את שפת האם שלנו. נכון לעכשיו, אין לנו אפשרות לבחור היכן ניוולד ובמה יטעינו את מוחנו. לפיכך, מי שמאבחן את המציאות על-פי מה שהוא חש ברגע מסוים, משקף בכך רק את מה שהצטבר בעברו – ובכך הוא מחמיץ את ההזדמנות ללמוד דבר-מה חדש. מי שאומר: "זה מרגיש לי נכון" או, "זה מרגיש לי לא נכון בשבילי" נשאר עם חופן החוויות הישנות בלבד, ומגיע שוב ושוב לאותן מסקנות ולאותם שיפוטים.

כך, הטיפולים שמבוססים על דיבוב של מה מרגישים ומה חשים, "מה זה עושה לי" וכדומה, רק תוקעים את האדם להישאר כיתה ולמחזר את עצמו, במקום לצמוח ולהתפתח. לשיטתי, אם מישהו חש גועל לנוכח מאכל מסוים, נניח, זה לא אומר שהמאכל איננו טעים. לרוב, כאמור, זה מעיד על הרגליו המושרשים, ועל סרבנותו ללמוד ולהרחיב את יכולת ההנאה שלו ממאכלים חדשים.

עם זאת, כמעט כל אחד יכול, במאמץ מסוים, להיזכר ולזהות במאגר ניסיונו תחושות כלפי דבר זה או אחר, שהשתנו מקצה אל קצה. למשל, פעם לא אהב סוג מסוים של מוסיקה אך עם הזמן למד ליהנות ממנה, כי במקרה נקלע במהלך חייו להזדמנות שגרמה לו לשנות את יחסו. בבית-הספר לידידות, אם כן, לא נמתין ליד המקרה שתשאיר את תהליך השינוי למזל העיוור.

מה שמסבך את העניין עוד יותר הוא, שהדברים שאנו חשים ומרגישים גם אינם בהכרח בלתי נכונים. לכן, למעשה, אין גבול למאמצי הלמידה שלנו. עלינו להשחיז בהתמדה את כלי הלימוד, להתעדכן, להפיק לקחים, לשפר את מה שטעון שיפור; עלינו ללמוד לשאול את עצמנו מה כדאי לנו להוסיף לחיינו – עד שיהיה ברשותנו כלי אמין, יחסית, להתמצאות בעולם. ובקיצור, בבית-הספר לידידות לא נתעניין כל-כך במה שמתחשק למישהו לעשות, אלא במה שכדאי לו לעסוק בו.

עיצוב הזהות, שינוי

העיסוק בשאלה מה דורשת טובתו של מישהו הוא עיסוק מרתק. מחייב לימוד אישי והתייחסות אישית ומדויקת לכל אחד ואחד. כי מה שעיקר עבור האחד – יכול להיות טפל לשני.

כאשר אדם הוא למדן, ראיית הנוף שלו אינה מאפשרת לו להיתקע באבחון מגושם. הוא יודע שהוא לעולם אינו רואה את כל פריטי הנוף. הוא מצוי בתנועה מתמדת, והנוף נפרש לפניו במלוא צבעיו וגווניו, על-פי זווית הראיה האישית שלו. הוא מכיר במגבלותיו, ועל כן לא יתיר לעצמו להניח ששיפוטיו נכונים באופן מוחלט. כך, במקום לכלוא את עצמו ואת סביבתו בתבנית סגורה – הוא משאיר ערוצי למידה סקרניים, המאפשרים לו להתעדכן בהתמדה. כל תוספת של מידע משנה את המשמעויות ואת הפרשנויות הקודמות – ובד בבד, משנה גם אותו.

השינוי מופק על-ידי הוספת יכולת חדשה למאגר היכולות הקיימות. זוהי תוספת שמשנה את הזהות; לימוד נהיגה ברכב, לדוגמה, משנה את זהות האדם מהולך-רגל – לנהג.

הפקת השינוי הידידותי נעשית תוך כדי הפקה ואמרגנות, ואם להשתמש בדימוי בתחום הגננות – אנחנו שותלים בערוגות הזמן שלנו את הפעילויות והעשיות, הנחוצות לדעתנו להפקת השינוי. השאלה במה להשקיע היא שאלה אישית: כל אחד אמור לזהות מה טובתו דורשת, ולהשקיע בקידומה. כך, במקום להתפלסף על שינוי, מקדמים אותו מיום ליום.

בבית-הספר לידידות, כאמור, אנו מבצעים מעין מעקף על הסימפטום, ומרכזים את כל המאמצים לקידום היכולת המתבקשת וזה לא חייב להיות דווקא בתחום שהסימפטום מצוי בו. למשל, בני הזוג מרבים לריב אך שעורי הבית שלהם יהיו ללמוד לרקוד סלסה ולהוסיף תנוחה חדשה לחיי המין שלהם. אך גם כששעורי הבית מתייחסים באופן ישיר לסימפטום לא נעסוק בהרגעה – אלא בקידום היכולת. בחרדת מבחנים, למשל, נוסיף ליכולת לענות על שאלות בבית בתנאים נוחים, גם מיני מצבים שיש בהם כל מיני אילוצים – החל במתן תשובות מהירות, וכלה בנוכחות של קהל – עד שהנבחן מוסיף לידע שלו גם את היכולת לבטא את הידע הזה במצבי לחץ. בצורה דומה נטפל בפחד קהל אצל מי שבונה את זהותו כזמר. אדם כזה אמור להוסיף ליכולת השירה שלו את היכולת לבדר אנשים; לכן הוא אמור לשיר לקהל מזדמן, ולהגדיל בהדרגה את יכולתו כאשר הוא מתאמן מול אנשים שנוכחותם מלחיצה אותו – עד שיהפוך למקצוען. כך קורה גם כשאנו עוברים מביטוי מיני בצורת אוננות, שבה האדם מבלה עם עצמו, אל ביטוי מיני המכיל התייחסות אל אדם נוסף.

ושוב, אם מישהו ממשיך לחוש אותו דבר, ללא שינוי, כגון כשהוא לחוץ בפעם המי-יודע-כמה – לא כאשר הוא נחשף לדבר-מה חדש לחלוטין, אלא לנוכח אותו הדבר שהוא חוזר ומתנסה בו – סימן שלא מתרחשת פעולת למידה אמיתית. לימוד אמיתי משנה בהכרח את התחושה ואת ההרגשה.

אי של יכולת

פעולת הלמידה אינה מתמצה בעשיית השעורים. המרכיב החשוב ביותר בלמידה ובהפקת שינוי אינו עשייה סתמית – אלא סוג מסוים של ריכוז בעשייה. בדיוק כפי שהחזקת ספר והתבוננות בשורות עדיין אינן קריאה. מה שהופך זאת לחוויית קריאה הם הריכוז והמאמץ להתייחס ולהבין את הכתוב בספר.

והערה בעניין הריכוז: תלמידי בית-הספר לידידות מבצעים שעורי בית רבים לשיפור יכולת הריכוז שלהם, במטרה לפתח כושר חשיבה. נשווה זאת ליכולת לשלוט בתנועות הראש ומבט העיניים: מי שיכולת הראייה ושרירי הצוואר שלו תקינים, מסוגל להפנות את ראשו בחופשיות ולנעוץ מבט בכל מה שיבחר להביט בו. בדומה לכך ניתן לרכוש חופש מחשבה, המאפשר להתרכז בכל נושא שמחליטים לעסוק בו. זוהי יכולת שאפשר להשיגה באמצעות תרגול.

בבית-הספר לידידות אנו עושים שימוש רב ביכולת הזו. במה מתרכזים? וזו הנקודה המכרעת בלמידה. הרוב מתמקדים בתחושות הצפויות, חרדה, גועל, קושי ושבים ומחזקים את השפה הישנה. הלמדנים מתייחסים אל הצפוי כאל רעש המסיח את הדעת ומתרכזים ומתייחסים דווקא ליכולת הצומחת והמתפתחת. מתמקדים בטעם המצוי במאכל ולא בתגובת הגועל המתוכנתת בהם מקודם. מתמקדים בתחושות המלוות את הנשיקה ולא בתגובות הלחץ לנוכחות אישה. מתמקדים בתנודה המתרחשת תוך כדי תרגול בהוספת אקורד בנגינה, במילים החדשות שנוספו לשפה החדשה.

במקום להתבונן בים אי-היכולת שאופף אותנו, אנו בוחרים להתמקד באי ((island של היכולת, המתרחב ומרחיב את זהותנו, ומעצב אותה לפי בחירתנו.

מי שאכן מתמקד בזה, יודע שמתחולל שינוי. מימדי השינוי תלויים בהיקף ההשקעה שלו. זו העובדה הכי אופטימית ולכן ידידותית ואותה אני מציע לתלמידים.

אך זו גם נקודת התורפה בשיטה. היא בנויה על תרבות לומדת נחושה. מי שמותר לו לא להתאמץ ולא ללמוד ולא להתמיד בלימוד, יישאר כפי שהוא. למטפל אין אמצעי אכיפה לאכוף את השינוי. אחוזי ההצלחה המרובים בבית הספר לידידות הם בעיקר הודות לכך שאני מסלק את סרבני הלמידה.

הרוב יעדיפו טיפולים תומכים שיבטיחו מצד אחד את מראית העין כאילו שהאדם עושה משהו לשינוי מבלי לחולל אותו באמת.

יישומי השיטה

יישומי השיטה הזאת רבים ושונים. להלן אחדים מהם:

 פנויים-פנויות

ידידות היא מקצוע, הניתן ללמידה ולרכישה. זו יכולת חיונית, המהווה תשתית להצלחה ברוב תחומי החיים המקצועיים והחברתיים. זהו מקצוע "חובה" – כי כל מה שקשור באנשים, מחייב לימוד והתייחסות לאנשים; בין אם מדובר בבני-זוג, בהורים וילדיהם, או בשותפים לעסקים.

יש שלמדו את המקצוע הזה בבית-הספר הראשון שלהם – בבית ההורים, אם הזדמן להם לגדול אצל אנשים שלמדו ליהנות זה מזה. מי שלא הזדמן לו, אמור להוסיף לעצמו יכולת ידידותית מתוך החלטה.

רוב הפנויים והפנויות הם אנשים אגוצנטריים. הם לא כל-כך יודעים להביא בחשבון אדם אחר. לכן הם מחפשים מישהו שיתאים את עצמו למגבלותיהם או לציפיותיהם – ולשווא. הם פועלים על פי המקרה – רק כאשר הם חשים "קליק" כלשהו, או כשהם מרגישים שבפגישה הראשונה יש איזו "כימיה". לרוב, מכל מקום, הפגישות הבאות מוליכות אותם למפח נפש.

בבית-הספר לידידות, התאמה בין אנשים היא תוצאה של חברות ותיקה בין שני בני-אדם, שנעשו מומחים זה לזה. התלמידים מקיימים סדרת פגישות מודרכות; זה לא שידוך, גם לא מחויבות לכל החיים – אלא מחויבות לכמה מפגשים, שבהם כל אחד מהנפגשים אמור להיות במיטבו. הם עושים יחד שעורי בית: היא שעורי הבית שלו, והוא שעורי הבית שלה. אחרי כל פגישה, כל אחד כותב דו"ח פגישה ובו הוא מציין מה למד על אודות השני, בצירוף המלצות מה לדעתו אפשר וכדאי לעשות כדי להפיק יותר מן המפגשים הבאים.

כל אחד מהנפגשים מביא עם עצמו נדוניה של יכולות, שנוצרו בו לפני שפגש את הזר שלפניו. מי שיודע לנצל את ההזדמנות – מתחבר אל היכולת של השני ונוטל ממנו ולו שמץ ממה שהלה יכול להציע. בכך הוא משיג שתי ציפורים במכה אחת: גם מרחיב ומעשיר את עולמו שלו – באמצעות מה שלמד מהאחר, וגם מאפשר לעצמו ליהנות מהאחר בכך שהוא יכול לחבור לתחומי העניין שלו.

כאשר שני הזרים מצויים בתרבות הלומדת מערכת היחסים שלהם מתפתחת כל הזמן והופכת ליותר ויותר מעניינת ומספקת...

השיטה הזאת יעילה להפליא. לעתים, אנשים שהתחילו להיפגש זה עם זה כשעורי-בית, הפכו תוך כדי כך לזוג הממשיך להתפתח יחדיו. אבל אין שום הכרח שהתנסות מעין זו תוביל לקשר קבוע דווקא; חלק מהאנשים סבורים, אחרי תקופת התנסות מסוימת, שמיצו את היחסים עם השני – ובוחרים להמשיך להתפתח הלאה עם בני זוג אחרים.

כששני אנשים מחליטים להיות זוג, לא מדובר על סתם מגורים משותפים – אלא על שינוי זהותי. מי שסבור שהוא יכול להישאר הוא עצמו, ללא שינוי, ובאותו זמן להפוך גם לחבר, לבעל, או לאב – טועה. כדי להיות בן-זוג שהוא גם חבר, אדם חייב להשתנות, בפירוש, להיות אחר מכפי שהיה עד כה, משום שזהותו מכילה אדם נוסף. המקום שהאחר תופס בעולמו אינו מאפשר לו לשוב לזהותו הקודמת, כשם שאי אפשר לחזור לגן-הילדים לאחר שמסיימים את הלימודים בבית-הספר.

מיותר לציין שלא מדובר במהלך חד-פעמי, אלא בתהליך שאמור להימשך לאורך זמן. מרגע שאנחנו חדלים ללמוד להיות זוג, אנחנו נתקעים; בדיוק כפי שהיה קורה אילו חדלנו לנגן בפסנתר. כעבור זמן, יכולתנו הקודמת הולכת ודוהה, ואם נרצה להשיב לנו את היכולת שהייתה לנו בטרם זנחנו אותה, נצטרך להתחיל שוב מן הנקודה שבה נתקענו.

זוגות

לא קל לקיים קשר זוגי ארוך-טווח, בייחוד בעולם שבו החיכוך החברתי הוא עתיר פיתויים והזדמנויות. עם זאת, רבים מצליחים לשרוד כזוג יציב במשך שנים רבות. הסיבה העיקרית היא שרוב הזוגות מסתפקים בשייכות שלהם זה לזה. הם מתקיימים זה לצד זה לאורך שנים, ממש כשם שרהיטים מונחים זה לצד זה.

כלומר, זהו חיבור בין שני אנשים, המתחייבים להסתפק במועט ולהישאר מוגבלים בתוך הקשר הזה. מעת לעת מתחוללת "תאונה", אחד מבני הזוג מסתבך בקשר רומנטי עם אחר, ולעתים היחידה הזוגית מתפרקת. היכן שאין טיפוח מתמיד של הזוגיות – משתררת הזנחה, המוליכה לעתים ל"תאונות" בקשר. לרוב, אילו הסתבכויות רומנטיות במקומות העבודה או בחוגים שהם לא השכילו ללכת אליהם כזוג, אלא כל אחד לחוד.

מי שסבור כי ברגע שאנשים מתחתנים, הם השלימו את עבודת החיזור – טועה, כמובן. בני זוג שאינם יודעים להמשיך ולהינשא זה לזה מחדש, להמשיך ולרענן את עצמם – מועדים לפורענות, או לקשר מוגבל, המסתפק במועט. מעטים יודעים לקיים חברות זוגית מרתקת, כזו שיש לה איכות בידורית משובחת, עתירת סיפוק והתבטאות הדדית שמתפתחות עם השנים. בזוגיות כזאת קשה מאוד להתחרות.

לא קל לחולל שינוי בזוגיות. מרכיב השייכות בקשר כובל כל אחד מבני הזוג אל ההרגלים הקודמים. הברית הזוגית עומדת איתן כנגד המטפל הזוגי.

מאידך, אם שני בני הזוג מצויים בתרבות הלומדת קל מאוד להפיק שינוי. למשל, הרבה יותר קל להוריד במשקל כזוג. הרבה יותר קל ללמוד יחד דבר מה וכדומה.

אין טעם לאבחן את הקשר הזוגי, כי הפסיכולוגיה המסורתית לא ערוכה להתמודד עם מצבי "רשומון", המכילים כל-כך הרבה גרסאות וצירופים. לכן, בבית-הספר לידידות, אנחנו מוותרים על הצורך לדעת מה בדיוק גרם לבעיה כזו או אחרת בחיי הזוג. כמו כן, איננו משתתפים בהילולה של טענות ומענות שיש לכל אחד כלפי השני, משום שבכך רק נגרום להם לדשדש עוד יותר בשפה שהם בלאו הכי תקועים בה. תחת זאת, אנו ניגשים ישר לשאלה מה כדאי לכל אחד מבני הזוג, ולשניהם גם יחד, לעשות.

אם שני בני הזוג מחליטים להשקיע בקידום הזוגיות שלהם, הפקת השינוי קלה ביותר: שניהם מתחייבים להשקיע באיכות הבידורית של הזמן המשותף שלהם – על-ידי שרשרת של "אמרגנות" תרבותית, בצירוף רענון מיני.

אגב, שדרוג ביחסי הזוג, חיוני גם כאשר מנסים לחולל שינוי רצוי אצל הילדים והמתבגרים שלהם.

אם אין שיתוף פעולה בין בני הזוג, זה שלוקח על עצמו לבצע הסבה לתרבות הלומדת, משתנה באופן עצמאי. לעתים, השינוי שלו גורם ל"ניעור" אצל בן-הזוג הסרבן, ואף הוא מתחיל להשתנות.

לכן, אם נוצרים בכל זאת פערים בין בני הזוג, הרי ההזדמנות לחולל שינוי בזוגיות היא בידי זה שממשיך להתפתח – בתנאי שיתגבר על השעבוד לשייכות. כלומר, בתנאי שיעז להפר את שיווי המשקל של הדפוס הזוגי, יסכים אפילו להיות "לא בסדר"...

למשל, גבר ששקע בדיכאון בגלל פיטוריו מהעבודה, ותקע את כל בני הבית להשתעבד למצב רוחו, עד שהם הולכים על בהונות כדי לא לפגוע בו – והנה אשתו מתנערת ויוצאת לה לבלות בלעדיו. עד מהרה היא שבה לחיות חיים מלאים ומספקים: היא עובדת, מבלה ודואגת לילדים, בלי להזדקק לעזרתו, ומתנהגת כאילו הייתה חד-הורית. צעד כזה עשוי לנער את בן-הזוג ממצבו התקוע. ביחסים כאלה, אם כן, אחד מבני-הזוג משתנה ומציב נתונים חדשים בקשר הזוגי; אם בן-הזוג השני משתנה בהתאם, שניהם עולים כיתה יחדיו, ואם הוא נשאר מאחור – הוא מאבד את בן-זוגו. כלומר, מי שמחולל את השינוי הוא בעל היכולת ולא בעל הבעיה. אני רואה את הגישה הזו כידידותית משום שהיא מחוללת שינוי אצל בן הזוג החולה ביתר יעילות מכל הטיפולים הפסיכולוגים והפסיכיאטרים הקיימים. וגם אם החולה לא מחלים, לכל הפחות שאר בני המשפחה ניצלים ומשנים את גורלם.

מריבות, אגב, נחשבות בבית-הספר לידידות כסוג הבידור הפופולארי אצל אנשים שלא השכילו לפתח בילוי משותף מעניין יותר. איננו מתייחסים לתוכן של הריבים, אלא למינון הגבוה של קיומם; כי מי שיודעים לבלות היטב, לא יקלקלו לעצמם את הפוטנציאל הזוגי על-ידי מריבות. ריב פירושו הדיפה של נוכחות מגרה של אדם אחר, כאשר לשני עדיין אין מספיק כלים שיאפשרו לו ליהנות מן הקרבה הזו. ושוב, הפתרון למריבות נחלק לשניים: אצל סרבני השינוי – הפרדה וצמצום של הקשר למינון האפשרי, ואצל משתפי פעולה – הרחבת היכולת הזוגית לבלות יחדיו, מה שמגדיל את כושרם ליהנות זה מזה, וממילא דוחק את בילוי המריבות לשוליים.

ידידות עם ילדים

הורות הופכת למקצוע בלתי אפשרי שמומטרים עליו הכי הרבה נהלים והוראות מצד פקידי הרפואה והפסיכולוגיה. רוב האנשים מאמינים כי ככל שיקדימו לשים לב לתסמינים בעייתיים אצל ילדים, כן ייטב. אך הנזק שנגרם לילד שאורבים לכל מחדל שלו, במקום לשים לב ליכולתו המתפתחת – מעצבים את זהותו כבעל בעיה והתפתחותו משתבשת. הרי לילדים קטנים אין דרך אחרת לדעת את עצמם, אלא דרך התייחסות המבוגרים אליהם. והנה, כל גננת יכולה להריץ את האם המודאגת לסדרת בדיקות בכל מיני מכונים. אבחון ילדים הוא מעשה נפשע. כי יכולת הלמידה של ילדים הנה מופלאה ובתרבות הלומדת קל להפיק מן הילד כל מה שרק נבקש. אך במקום לטפח את זה המבוגרים, לא פעם מדכאים ומסרסים אותו.

במקומות רבים בעולם ילדים נכנסים לתוך פס ייצור חינוכי שנועד לשעבד אותו לשרת מדינה, דת, או ארגון טרור.

לרוב, מצליחים בכך ופשוט כאילו ומוחקים מן הילד את מוחו. בוודאי ששוללים ממנו את חופש המחשבה. הוא נכנס לתלם שחרצו עבורו הוריו ומוריו ומכאן ואילך הוא רק ממחזר עצמו באופן צפוי, כמעט כשאר בעלי החיים בטבע.

אני בכל אופן לא מתיר טענות כלפי הילדים. בבית הספר לידידות אין טעם לדבר על הילדים מחוץ להקשר התרבותי שלהם. ההורים הם שיוצרים את שפת המשפחה. הילדים הינם תוצר של השפה הזו. כשם שאין טעם לבוא בטענות כלפי ילדים דוברי הונגרית בבודפשט. הילדים מגיבים למה שהם מזהים שמעסיק את ההורים שלהם ומצייתים לתרבות שלהם. לעיתים הם מפתחים סוללת התנהגויות כנגד הדיכוי של ההורים. (חלק מוותרים על הסיכוי להתקבל במערכת השייכות שלהם והם פועלים בשוליים כנגד המערכת. ישנן תופעות רבות שהן סוג של מחאה שהילד מוכן לשלם בזהותו ובלבד שלא ייכנע לדיכוי של המבוגרים). בכל אופן, הילדים הקטנים, אינם מתקיימים בחלל ריק.

ראשית השקיעו בטיפוח הזוגיות שלכם. זו ההשקעה הכי משתלמת גם לכם וגם לילדים. אין עם זאת, ידידות עם ילדים איננה דבר מסובך כל כך וחבל להחמיץ את זה.

מצע טוב לצמיחת הילדים מהידידות שבין בני-הזוג. הם נוכחים לדעת עד כמה אימא נהנית מאבא ועד כמה אבא נהנה מאימא, אז לכו על זה.

שנית, השקיעו בעצמכם ותצטיידו ביכולות ליהנות מכל מיני עשיות. זה לא תובע כספים והשקעות, אלא שכל ותרבות. עשיות כמו: רכיבה על אופניים, הרבה שירים. כן, אפשר ליהנות לשיר גם אם מזייפים. ריקודים, הפרחת עפיפונים, ים, טיולים, צחוקים, אפיית עוגות ועוד...

עכשיו צרפו אליכם את הילדים כאשר אתם עוסקים במה שאתם אוהבים לעשות...אתם לא חייבים להיגרר לתעסוקות שהילדים יבחינו עד כמה אתם מתאמצים ומשתעממים.

מה שחיוני בהחלט הוא שההורים יחלצו את עצמם מהחישוקים האגוצנטריים שלהם, בנוכחות הילדים. כלומר, תהיו במיטבכם ליד הילדים. מרבית ההורים מצוידים ביכולת הזו והם אכן במיטבם בעבודה ובנוכחות אנשים החשובים להם. כך, שהם מתבקשים לקיים את היכולת שלהם גם נוכח ילדם.

ועכשיו לעיקרון החשוב והוא לא לשרת את הילדים, אלא את צמיחתם. פרושו של דבר הוא שאתם אמורים להניח לתינוק להחזיק בבקבוק ובהזדמנות אחרת בכף ולאפשר לו לאכול לבד ועוד כיוצא באלו. כלומר, להעדיף את קידום היכולת שלו על פני הניקיון והסדר. זה לא לתמיד. הרי היכולת שלו מתפתחת במהירות הבזק והיא תאפשר לו לאכול גם בלי ללכלך וגם בלי שנקצץ את היוזמות שלו.

אתם אמורים גם ללמד אותו להביא בחשבון גם אתכם ואת אחיו ואחיותיו. וכך ככל שיכולתו מתפתחת היא מאפשרת לו יותר ויותר השתתפות במערכת הבילוי התרבותי שלכם.

כאן כדאי לפרט קצת. הורים ידידותיים יכירו ביכולת המדויקת של עצמם, כלומר במוגבלויות שלהם, וכך לא יעמידו עצמם ככתובת כל-יכולה בכל התחומים.

למה הילד צריך לכבד את הוריו באופן מגושם ולא על פי היכולת המדויקת שלהם? אני בור גמור באלקטרוניקה ובמחשבים, למה ילדי צריכים לכבד אותי בתחומים שאין לי בהם יכולות. אני דווקא אכבד אותם וארווה נחת מיכולתם ואילו הם יכבדו אותי היכן שאולי אני ראוי לכבוד.

הורים ידידותיים יבחינו ביכולות הצומחות במהירות אצל ילדיהם. הם יאפשרו לילדים ליהנות מיכולות ההורים, ויצרפו אותם למה שהם עצמם יודעים לעשות היטב ואוהבים לעשות. הילדים יפגשו את הוריהם היכן שהם במיטבם. מה שמהווה גירוי לילדים להיות גם כן במיטבם.

באופן כזה, נמנעים מדפוס מגושם וסטאטי של הורים מול ילדים. ילד בגיל שש, למשל, עשוי להיות בעל יכולת גבוהה יותר בתחום מסוים מאשר הוריו – במחשבים, נניח. בגיל עשר, הוא עשוי לשחות יותר טוב מאשר אביו ואמו, ולהצטיין בתחומים נוספים – ועדיין להמשיך ליהנות מחברת הוריו. ההורים אמורים ללמד אותו להביא בחשבון אותם ואת אחיו ואחיותיו. הוא ילמד צירופים חברתיים רבים ושונים, מה שרק ירחיב את דעתו ואת מגוון ההתנסויות הרגשיות שלו. הוא יבין מתי הוא לבדו, כשלעצמו – ומתי יש בסביבה יצורים נוספים, שיש להביאם בחשבון.

כל עוד הוא איננו יכול, לא יוזמן לבלות בבילויים. כך שהוא ישאף להתפתח כי זה פותח לו דלתות מגרות ומעניינות. לא לקחת את הילד איתנו, איננו עונש. עונשים תוקעים את ההורים להיות שוטרים ומרותקים לבילוי שלילי. אלא זה תיווך בין יכולותיו של הילד והמציאות הסובבת אותו. בלי כרטיס מתאים המבוגר אינו יכול להיכנס לאירוע, כך גם הילד. אם מאפשרים לו לקחת חלק למשל, בטיול, מבלי שהצטייד ביכולת להביא בחשבון גם אחרים, אזי תינוק יכול להשבית הנאה מטיול לכל המשפחה... משחיתים את מידותיו...זה לא ידידותי. מלמדים אותו משהו שאין לו עתיד בעולם מחוץ למשפחה.

אני נגד האופנה העכשווית של שיקום הסמכות ההורית, מזכיר משאלות כמו חדש ימינו כקדם, או כבד את אביך ואת אימך וכו' זו גישה מגושמת מן הסוג המצוי בחשיבה צבאית ומדינית קצרת הרואים וצרת האופקים.  אנחנו, ההורים נראה לפרא האדם מי מנהל כאן את העניינים. מי שרואה קצת יותר רחוק מבין שמרבית הילדים, בהזדמנות הראשונה שרק יעמדו על דעתם, ינטשו את הנגינה, את הלימודים ואת כל שאר הדברים שכפו עליהם. חלקם גם יגיבו להורים באותה צרות עין וימררו את חייהם בדיוק כפי שאלו, ההורים מיררו קודם לכן את חיי הילדים.

וגם אם לעיתים הילד מפתח התנהגות מכבידה לא רצוי לגרור אותו לטיפולים פסיכולוגיים. ההורים בהדרכה קצרה יפיקו ממנו את השינוי הדרוש ביתר קלות מכל פסיכולוג.

ידידות עם מתבגרים

בקשר למתבגרים קיים מיתוס, כאילו חייב להיות להם משבר קשה המכונה "משבר גיל ההתבגרות". אצל הורים שהם סרבני צמיחה ושינוי, הילדים צומחים ומגיעים לגג שהוריהם מציבים מעל ראשם. חלק מן המתבגרים מוותרים על המשך צמיחתם וממשיכים להיות "ילדים טובים", במובן הרע של המלה – כלומר, צייתנים ומתוכנתים, מוגבלים כפי שחונכו להיות, בלי חירות אישית לחקור את העולם כפי הבנתם. אין בזה נחת אמיתית, לא למתבגר ולא להוריו.

אחרים ממשיכים להתפתח מתוך מרד מגושם במבוגרים. כאן דרכם רצופה מהמורות ומאבקים עיקשים, ויש בכך יתרונות; אך העלויות לעתים גבוהות, משום שמשאבי נפש רבים מאוד מתבזבזים על המאבקים. הורים שמתעלמים מהיותו של המתבגר בעל יכולת עצמאית, ומתעקשים על הורות מגושמת, עלולים לדחוק אותו גם לפינות שיש בהם סיכון גבוה. ואילו בתרבות הלומדת, הם ממשיכים לאפשר את המשך תהליך הצמיחה והפקת היכולת.

הורים ידידותיים מפיקים תועלת מהתבגרות ילדיהם, המאפשרת להם "להתפטר" מתפקיד ההורות במשרה מלאה. הם מנצלים את ההתפנות הזו, הן להעשרת הזוגיות שלהם, והן להמשך התפתחותם מבחינה תרבותית, כאשר הם לומדים מן המתבגרים שלהם דבר או שניים. כלומר, במקום לשפוט את המתבגרים, לרוב לרעה, הם אמורים "לקחת טרמפ" על המתבגרים וללמוד מהם מה שכדאי ללמוד מהם. כך מרחיבים ההורים את זהותם שלהם, מתחברים במידת-מה לתרבות ההווה, ומצטיידים טוב יותר לקראת התפתחויות עתידיות, המתדפקות על דלתם. כך הם מפיקים מחייהם הרבה יותר סיפוק, ובנוסף מסוגלים לקיים קשרי ידידות עם ילדיהם הגדולים. שאר ההורים נשארים תקועים הרחק מאחור, ואינם מבינים את העולם האופף אותם: הם נטועים במקומם, בעולם שנראה להם כולו טוב, בעוד העולם ה"חדש" נראה להם כאילו הוא משתבש והולך. מובן שבמצב זה נפערת תהום בין הילדים וההורים.

למתבגרים עצמם חשוב להצטייד ביכולת לנפות בין האפשרויות השונות ולבחור את דרכם. מי שכלי החשיבה שלו מגושמים, אינו יכול לשאת את גודש האנרגיות שלו ואת שפע ההזדמנויות הנפרשות בפניו. אין לו סבלנות לגדל את זהותו, והוא נזקק לפתרונות מיידיים ומגושמים. לכאן שייכים החוזרים בתשובה המצטיידים בתשובות פסקניות ובחזות ברורה. לכאן שייכים אוהדי קבוצות ספורט קנאים, אך גם חבורות בשוליים. אך לאלה שהצטיידו בכלי חשיבה ידידותיים יותר, ההתבגרות היא תקופה עשירה בהתנסויות, מרתקת ומאלפת, ללא צורך באמצעי עזר הרסניים ולא ידידותיים.

פסיכוסומטיקה

הבילוי במחלות דומה לכל בילוי אחר. יתרה מזאת, הוא אף עלול להיות ממכר יותר. בניגוד לדעה הרווחת, אני סבור כי לסבול הרבה יותר קל מאשר ליהנות מן החיים. כדי לפתח יכולת ליהנות דרושה לרוב השקעה לימודית מיוחדת ואילו פורקן המופק מתחושות סבל וכאב  – זמין לכל אחד, ובקלות רבה. עד שמגיעים להנאה מנגינה בפסנתר, למשל, דרוש מאמץ למידה ממושך ועקבי ואילו הבילוי בבדיקות רפואיות ובטיפול במחלות ניתן מיד מן הרגע הראשון. לכן, לשיטתי, מי שמעוניין לטפח זהות בריאה – חייב להחליט שהוא שייך לתרבות הלומדת.

בנוסף לכך, מי שחש ברע, ומאבחן על פי תחושותיו שהוא סובל ממצב בריאותי רעוע, צפוי עם הזמן להפוך לחולה ממשי. מחושי בטן יהפכו עם הזמן, אולי לאולקוס, מחושי לב יהפכו עם הזמן למחלת לב, וכדומה. כשם שהעיסוק המרובה בפסנתר הופך את האדם לפסנתרן, כך העיסוק המרובה במחלות הופך את האדם לבעל זהות של חולה.

למרבה המזל, רק מתי מעט נגזר עליהם להיות חולים, פצועים ומוגבלים באופן אנוש. הרוב הגדול של החולים מצויים במעיין "תרבות פנאי" של עיסוק מופרז במחלות.

גם אם מישהו שייך באמת לאותו אחוז זעיר באוכלוסייה, שנגזר עליו ללקות במחלה כרונית כלשהי או במום כלשהו – הדבר לא מחייב אותו בהכרח להיות בעל זהות של חולה או נכה. ניקח למשל אדם שהתעוור. ברור שנגזרה עליו מוגבלות בתחום הראייה. רבים כמותו יבנו את כל זהותם סביב המגבלה הזאת, ויפתחו זהות של נכה לכל החיים ובכל תחומי החיים. ואילו אדם זה  יבחר לפתח את זהותו כמוסיקאי,  סופר או מורה, כבן-זוג, כהורה – ועוד. כלומר, אדם זה ישבץ את המוגבלות שלו בתוך שאר מרכיבי הזהות שלו, במינון ההכרחי ותו-לא. כאשר אני פוגש אדם כזה, אני צריך להזכיר לעצמי שהוא נכה. הוא, עצמו מציב בחזית את הזהות שלו, את יכולותיו ולא את מגבלותיו.

זהות מקצועית

במקום לחפש את עצמך, בבית-הספר לידידות אנחנו ממליצים ללמוד לעצב את זהותך. לפני שניגש לשאלות גדולות ומרכזיות, כמו "מה תעשה כשתהיה גדול", או "מה לדעתך יאפשר לך להיות מסופק מן החיים, אולי אפילו מאושר" – אנו בונים כלים, שיאפשרו לנו עם הזמן לגשת גם לשאלות הגדולות. כשלב ראשון, כל אחד צריך להתחיל לעצב את הבוקר הבא עליו לטובה. לעצב את הערב. להשקיע באמרגנות כזו או אחרת, שתהפוך את השבת שלו למעניינת יותר, למבדרת יותר. כלומר, בונים מערכת הפעלה אישית של ניהול הזמן. לא סתם העברת זמן, כגון, שעות רבות של צפייה בטלוויזיה או העברת זמן עם עוד כמה משועממים בבר, אלא עיסוקים המעשירים את יכולותיו.

אם אדם עדיין לא מצליח להפיק הנאה או תועלת מניצול זמנו הפרטי, למה לו להשלות את עצמו שהוא יצליח להפיק שרשרת של עשיות מורכבות המתחברות זו לזו עד ליצירת שינוי של זהות. ( עם זאת, אל לנו לשכוח כי רבים בעולם כלל אינם מגיעים לעיסוק בלבטי זהות. הם נולדים אל מטרות חיים מסומנות מראש וכל סדר היום שלהם משועבד לקידום המטרה. הכי קל להדגים זאת אצל הנולדים בחברה דתית כלשהי).

תוך כדי הכנת שעורי הבית שלו, זמנו של הלקוח מתמלא במיני עיסוקים מעניינים ומועילים, ועד מהרה צצים בעולמו גם מיני תחביבים. פרק אחד ביממה מוקדש למתן שירות כלשהו, תמורת תשלום. כאשר האדם מגדל את יכולתו לתת שירות כזה, הוא בונה את התשתית שתאפשר לו לפתח יכולת מקצועית ומומחיות, שיתפסו מקום מרכזי יותר בזהותו. כך מתברר עם הזמן מה יוגדר כמקצוע לחיים, ומה יוגדר כעיסוק משני או כתחביב; הגדרת הזהות מתגבשת על פי המינונים שהעיסוקים הללו יתפסו בזמן שלו. אצלי, למשל, העיסוק בפסיכולוגיה הלך ותפס מקום נכבד יותר ויותר, שעד מהרה דחק את העיסוק בגיטרה ועיסוקים אחרים לשולי הזמן. כך הפכתי לפסיכולוג, שמפעם לפעם גם מנגן ושר. מישהו אחר במקומי יכול היה להפוך לגיטריסט ולזמר, שאחד מתחביביו הוא פסיכולוגיה; וכיוצא בזה.

בתרבות הלומדת יוכל כל אחד, כמעט, לגלות בתוך עצמו מגוון גדול של חלקי יכולת ורסיסי כשרון, הגורמים לעתים בלבול ולבטי החלטה. כמו כן, שפע ההזדמנויות שקיימות סביבנו עולה בהרבה על יכולתנו לנצלן. יש יותר ספרים מכפי שנוכל אי-פעם לקרוא, יותר נשים וגברים מכפי שנוכל לאהוב, ועוד. לכן חשוב כל-כך ללמוד לפתח את היכולת לנפות ולברור, בין כל האפשרויות, את זו שתביא את מלוא כישורינו לידי ביטוי מכסימלי. מי שלמד זאת, נהנה מעיסוקיו ומנהל חיים מלאי סיפוק. הוא מעצב את זהותו בהתאם ליכולתו המרבית, ולא בכפוף למוגבלות מוחית זו או אחרת.

ידידות בעסקים ובארגונים

גם כאן, במקום לעסוק בטיפול בבעיות – בית-הספר לידידות עוסק בקידום האינטרסים של העסק או הארגון. ראשית, מאתרים את בעלי היכולת: אלה שהם כבר ידידי המקום, המסוגלים לראות מעבר לקצה אפם מה יקדם את טובת מקום העבודה שלהם, את טובת העובדים. אנשים אלה אמורים לשאת בתפקידים בכירים יותר.

עיצוב התפקידים נעשה לפי מגוון היכולות המצויות בקרב האנשים. הם אמורים ללמוד זה את יכולתו של זה, ולהפיק מידה גדולה יותר של הנאה זה מזה. בעלי היכולת לוקחים אחריות על עובדים חדשים, או עובדים מוגבלים יותר, ומבטיחים את התפוקה מעבודתם. הם אמורים לאתר את בעלי יכולת הלמידה, שעשויים בעתיד להפוך גם הם לידידי המקום. את מעט האנשים שאינם יכולים להיות ידידי המקום, שאינם מסוגלים ללמוד ולהשתנות, והם מכבידים על השאר ומזיקים למקום – מסלקים, או מוצאים להם תפקידים שבהם לא יוכלו להזיק.

כאשר יודעים לנצל את כישורי האנשים גם מעבר לתחום העבודה, ומפיקים ערוצי ביטוי בידוריים ותרבותיים מתוך המצוי במאגר כוח האדם – הופכים את מקום העבודה לא רק למקור פרנסה מאולצת, אלא למקום שנעים לעבוד בו. כדאי להפיק הנאה ממה שאנחנו בלאו הכי עושים רוב הזמן; הרי רוב האנשים מבלים הרבה יותר זמן בעבודה מאשר בבית.

חשיבה יצירתית

רוב האנשים החושבים משתמשים בכלי האנליזה והלוגיקה; כלומר, הם מנתחים מצב בהתאם לכלי אבחון כזה או אחר, ומגיעים למסקנות הנובעות מן האבחונים שלהם. אחרים מוותרים אפילו על פעולת חשיבה ופשוט מדקלמים מתוך מאגר החינוך הראשוני שלהם. תהליך זה הופך את החשיבה שלהם לצפויה ומקובעת. אם הם נתקלים במחשבה שאינה תואמת את דעתם, הם מגיבים לרוב ברפלקס של הדיפה – ונשארים עם אותו חופן דעות שכבר שתולות במוחם ממילא. גם אם צץ במוחם איזשהו רעיון, מייד הם משסים בו רעיון נגדי – ומכבים אותו, בטרם ילבלב ויניב פירות.

בחשיבה ידידותית לא מפריעים לשום רעיון לעלות על הדעת, אלא מצרפים אותו אל שאר הרעיונות. כך מוצבים הרעיונות והמחשבות אלה לצד אלה, ואפשר לסקור אותם ללא רפלקס של אבחון, שיפוט מוקדם או פסילה. בתרבות הלומדת, הסקרנות אינה יודעת גבולות; יש היתר לחופש מחשבה ללא גבול, ללא קבלה מובנת מאליה של כל מיני "אמיתות" – כך שהנוף הנפרש הולך ומתרחב כל הזמן, ומתגלים בו הרבה יותר צירופים והקשרים מאשר בנופו של צר-האופקים. בסופו של דבר, הבחירה בצירוף שנמצא כדאי יותר, דוחקת לשוליים את שאר האפשרויות. כאשר מתאמנים בחשיבה כזו ומטפחים אותה, נוצרת תשתית שאפשר לנתר ממנה לגילויים, אשר יש בהם משום חידוש, יצירה והמצאה.

פוליטיקה

לא קל ללכוד אדם ולאפיין אותו באמצעות סד האבחון המגושם. גם לא קל לשער מה טובתו דורשת. קשה הרבה יותר לאבחן זוגות ומשפחות, ולקדם את טובתם. ואילו לאבחן עמים ומדינות, לדעת מה טובתם דורשת ולקדם את האינטרסים הללו – זה כבר מגוחך ממש. 

רוב האנשים מצביעים בבחירות מתוך רפלקס אוטומטי, שאין בו אף שמץ של שיקול דעת, ובוודאי לא שיקול דעת ידידותי. גם אלה הסבורים שיש להם שיקול דעת מנומק ורהוט, לא מזהים עד כמה דעתם צפויה מראש ומקובעת על-ידי התכנות המוחי הישן שלהם. לרוב קיימת הצבעה מסורתית ועדרית.

מרבית הפוליטיקאים אינם רואים עצמם כמשרתי האזרחים ומקדמי טובתם. הם דואגים בעיקר לעודד את מצביעיהם להמשיך ולהצביע בעדם. הם לא ישקיעו בחינוך שיטפח את יכולת החשיבה, הבחירה והצמיחה של האזרחים, כי זה יחייב גם אותם להיות יותר נאורים ומפותחים מכפי שהם בדרך כלל – פקידים צרי אופקים. גם ילד בכיתה ג' יכול להנהיג את העדר המצוי בכיתה ב', וכל עוד הם מוכנים להישאר בכיתה נמוכה, גם המנהיג יכול להרשות לעצמו להישאר כפי שהוא.

ובכל זאת, העולם שלנו משתנה תדיר, לעתים במהירות שלא קל לעקוב אחריה. כדור הארץ היה פעם כה גדול, שכל עם ולאום יכלו להתגדר בגבולות עצמם, בלי להתחכך באחרים. כיום העולם צפוף כל-כך, שטיפוח התייחסות צרה אל מה שמצוי בתפיסה הלאומית או הדתית, הצרות כשלעצמן, פוגע אפילו באינטרס הלאומי – כי הוא אינו מביא בחשבון את מה שמתחולל בעולם הרחב.

בדיוק כפי ששחקן במשחק קבוצתי ימשיך לשחק כאילו הוא לבדו על המגרש, במקום לחבר את כל הכוחות יחד לטובת האינטרס המשותף של כל הקבוצה; הרי אם הקבוצה תיכשל, גם הוא יהיה בין המפסידים.

טיפוח ערכים וחינוך לערכים איננו יעיל במיוחד. הרי כל הדתות מחנכות לאהבת הבריות – ובכל זאת, בכל הדורות, בשם הדת נשפך אולי הכי הרבה דם. אין טעם בערכים, אם הם אינם מלווים ביכולת לקבל את השונים מאתנו, ביכולת להתיידד עם אחרים. מי שאינו בעל יכולת כזו, חייב להדוף מעל פניו ולשנוא כל מה שלא תואם את עולמו הצר. בני זוג, שאינם יודעים להיות ידידים, מרבים לריב; כאשר בני דתות ולאומים שונים מתחככים אלה באלה, בלי להיות מצוידים ביכולת להתיידד – הם מגיעים לשפיכות דמים. כיום מחזיקות אומות רבות כמות נשק, שמסוגלת לפצפץ את כדור הארץ כולו לרסיסים. לפיכך, טיפוח היכולת להתיידד היא חיונית להבטחת הישרדותו של המין האנושי.

עד כאן, כמובן, על קצה המזלג. מי שמעוניין להרחיב – מתבקש לעיין בספרי האחרים, או להשתתף באחד הקורסים הנערכים בבית-הספר לידידות. מומלץ גם לעבור על הלקסיקון הידידותי באתר של בית הספר לידידות.