סימפטוםתופעה המעידה על הפרת שיווי משקל בעולמנו הפנימי.כאשר אנו נחשפים למה שכבר מצוי במאגר היכולות שלנו, אין סימפטומים; ואילו כשעומד מולנו גורם חדש, האורגניזם שלנו מגיב באופנים שונים. בתרבות הלא לומדת, הסימפטומים מתקבעים והופכים לעתים למרכז הזהות, עד כדי כך שישנם אנשים המגדירים את עצמם על-פי הסימפטומים שלהם: "אני אסתמטי", "אני דיסלקטי", "אני נכה", "אני חולה". התרבות הלומדת וסימפטומים התרבות הלומדת, לעומת זאת, כלל אינה מתמקדת בסימפטומים. במקום "אני נכה", הגדרה מגושמת שיש בה מן השלילה, נאמר "אני קטוע רגל", שהיא אמירה בשפת העובדות, כלומר, ציון עובדה ולא הגדרת זהות. אך לא די בכך. מאוד חשוב היכן אתה ממקם את המידע הזה בזהותך.כאשר אתה אומר "אני" ומוסיף את העיסוק המרכזי שלך, נניח מהנדס אלקטרוניקה, נשוי ואב לילדים ואי שם בהמשך הרשימה אתה גם מציין שאתה קטוע רגל, אתה מתייחס בצורה ידידותית לעצם זהותך. לעומת זאת, כשאתה אומר "אני קטוע רגל" במקום ראשון ברשימה, או ללא כל רשימה, אתה כאילו אומר בזה, אין לי שום דבר אחר, להציע. זה כל מה שאני, כמו קבצן על המדרכה שמבליט את מומו להשיג יותר נדבות... התייחסות מדויקת ולא מגושמת לעובדה של הרגל הקטועה היא בכך שהיא מגבילה את האדם מלעצב לעצמו זהות של כדורגלן מקצועי, אך איננה מהווה מגבלה בעיצוב אינספור זהויות אחרות. כיוון שכך, התרבות הלומדת אינה מתעכבת על ה"טיפול" בסימפטום, אלא פונה אל הפקת השינוי ואל רכישת היכולות החדשות. אולי אפילו מפצות על המגבלה. בניית הזהות מתבססת כמו אצל כל אחד אחר על היכולות במצבי צבירה שונים ולא על המגבלות... בתרבות הלא-לומדת, הסימפטום עלול להפוך לאמצעי הדיפה מגושם של כל שאר ההזדמנויות. האדם מכריז על אי-יכולת, באופן מגושם, תופס זאת כעובדה וחדל אפילו מלנסות להפיק שינוי. יתכן ותרצו לקרוא גם על "סיבתיות" ו"הפקה". בבית הספר לידידות בשיטת הפסיכולוג רפי יעקובי במקום אבחון פסיכולוגי נבחן יחד את שדה האפשרויות ונגלה מה מצוי במאגר היכולות במטרה ליצור שינוי אמיתי בזמן קצר יחסית. פנו אלינו עכשיו לקבלת מידע נוסף. |