הרהורים על מגדל בבל - חלק שני

אטריח אתכם ברגע של פסיכולוגיה. כשם שילד לומד להגות מלים בשפת אמו, כך אנו לומדים לאהוב ולשנוא. לאהוב מאכל מסוים ולסלוד ממאכלים אחרים, לאהוב מוסיקה קלאסית, או לשנוא ערבים, שמאלניים, דתיים או הומוסקסואלים. מי שלא מצוי בתרבות הלומדת, כלומר, זו המתפתחת כל הזמן ומרחיבה את גבולותיה, מבלה את ימיו, בדיוק עם התכולה שהזינו בה את מוחו. כלומר, הוא צפוי לחלוטין. נגזר עליו שכל אימת שהוא פוגש את מה שאיננו מתאים עצמו אליו, הוא חייב להדוף אותו מעל פניו. רפלקס ההדיפה הזה הנו אוטומטי ורב עוצמה. פרור הבנה זה מצוי, לדעתי, מאחורי כל תגובות האלימות בעולם. החל מקטטות בתוך המשפחה, דרך תגרות בבית הספר בין בני עדות שונות, טבח נוצרים מוסלמים בקוסובו ושבטים שונים באפריקה וכלה במלחמות העולם...

מידי פעם, כאשר אנו נחשפים בתקשורת למרחץ דמים, אנו מתרגשים לרגע קט וממשיכים בשגרת יומנו. אצל הקורבנות, אירע אסון, אך שאר העדר ממשיך בדרכו. בין אם אנו מצויים בין הזברות והאנטילופות ובין אם אנו שייכים למין הטורפים, מראה הדם נראה לנו טבעי לחלוטין.

מעת לעת יש הזדעקות כלשהי למצוא פתרון, והפתרון המוצע בדרך כלל הוא: "הקניית ערכים".

בדרך כלל מדובר בערכי דת ומוסר, לעיתים בערכי דמוקרטיה.

מימוש הערכים

לצערי, עלי לאכזב את הסבורים שהטפה לערכים תצליח למנוע את הסכנה של שפיכות דמים. אם תבדקו היטב, תגלו למשל, שכל הדתות מטיפות לצדק, מוסר, אהבה ואחווה. הכלל הגדול בתורה של "ואהבת לרעך כמוך" מצוי, בנוסח זה או אחר, גם בשאר הדתות. ואף על פי כן, אולי הכי הרבה דם נשפך במהלך ההיסטוריה בשם דת זו, או אחרת. לדעתי, ניתן להסביר זאת בתמימות, אולי אפילו בבורות השוררת במערכות החינוך הנפוצות. משום שאין כל טעם בחינוך לערכים אם הוא איננו מלווה בקידום היכולת המעשית לממש את הערכים. כשם שאין טעם למה שרשום בהמחאה אם אין לה כיסוי בבנק.

אתם מתבקשים לשים לב לנקודה חשובה זו: המקום שיש לאיסורים והגבלות בהשוואה לטיפוח יכולות. נראה שכל פלח תרבותי ערכי, מקשט עצמו בעוד ועוד איסורים. למשל, אם דת מסוימת אוסרת לאכול מאכל כלשהו, יצוצו תת קבוצות, אפילו באותה הדת שיוסיפו על כך עוד ועוד איסורים והמהדרין יעלו על כל השאר בקפדנותם המופלגת. ולכל איסור, כשלעצמו, יש לרוב סיבה משכנעת והאדם נענה לו ברצון. אסור לאכול חיה כלשהי על פי הדת. דת אחרת, אוסרת לאכול חיה אחרת... אסור לצפות בטלוויזיה, יש בה הרבה תכנים מזיקים... אסור לבנים ובנות לשחק יחד... עד שלעיתים, מרוב "ערכים" מתפתחים אנשים שהם מוגבלים כמו דגים באקווריום היכולים לשרוד רק אם התנאים בו נשארים ללא שינוי. נו, ואני שואל אתכם, האם באמת ניתן לשמור על הקיים ולמנוע שינוי? אתה יכול אולי, בביתך, לכבות את הטלוויזיה, אך אינך יכול לכבות את העולם על כל השפעותיו. הצפיפות רבה ונקודות החיכוך הן רבות ושונות. בנקודות החיכוך פועל רפלקס ההדפה המגושמת.

כאן, האב מגלה בחלחלה שבתו מתנשקת עם בחור ורוצח אותה. (זה עדין נקרא, משום מה, שהיא "חיללה" את כבוד המשפחה והוא נזעק "לשמור" על כבוד המשפחה...) מישהו אחר, בכיו של תינוק מטריף עליו את דעתו והוא חובט בו בתינוק... אחר, רק שומע את צליל השפה הרוסית וכבר לחץ הדם שלו עולה, עוד רגע יישלפו סכינים... ואלו סתם דוגמאות אקראיות מתוך מבחר עצום המצוי בכל מקום בעולם.

גילויי האלימות הבלתי נשלטת הינם תולדת החינוך במלא באיסורים ודל ביכולות. תוצאה של מוגבלות נוראית לכל מה שאיננו תואם בדיוק את ההרגל המטופח על ידי הגטו התרבותי הסגור.

מה מערכת החינוך צריכה לעשות?

מה יכול להוליך לשינוי? הקניית יכולות. מערכת החינוך מתבקשת לחייב, מוקדם ככל האפשר, כבר בפעוטונים ובגני הילדים, ללמוד יכולות שתומכות בשינוי רגשי ותחושתי ותורמות בסופו של דבר לערכים ידידותיים. בבית הספר לידידות, הלימוד הינו כלי שמחולל שינוי. למשל, אם בגנון, ילדים ממשפחה מרוקאית, טועמים כמה מאכלים רוסיים, לומדים  שנים שלושה שירים, ובמקביל, הרוסים, עושים את אותו הדבר. מבקרים אלה אצל אלה לעיתים, אפילו רחוקות, זה מרחיב את עולמם. (המדינה שמממנת חינוך המסרב להרחיב את גבולותיו, פועלת נגד עצמה ומשאירה את הילדים מוגבלים מידי).

מדוע קיימת חובה ללמוד ולהתיידד?

לימוד אמיתי פירושו של דבר ללמוד את מה שאיננו חביב עליך. ללמוד את מה שאינו מתאים לך. כי מי שעושה רק את מה שהוא רגיל ואוהב, פירושו של דבר שהוא ממחזר את עצמו. נשאר כפי שהוא, כפי שתכנתו אותו בילדותו. המסורת מצמיתה אותו לעבר. אין לו כלים להתמודד עם עתיד עתיר צרופים ועתיר תמורות. הוא חייב, בגלל מגבלותיו המוחיות והתרבותיות שהסביבה תהלום אותו. שלא יהיה פער בין מה שהוא רגיל אליו ומה שקיים סביבו. בזה לא נאמר שאני מציע לכולנו לעסוק תמיד במה שלא חביב עלינו. ההפך הוא הנכון. מי שמצוי בתרבות הלומדת יודע בוודאי שמה שאיננו חביב בהתחלה, הופך לחביב תוך כדי התנסות ולימוד. מה שהיה קשה בתחילה, הופך לקל עם הזמן ועם הניסיון. תחושת הקושי מלווה רק את תחילת הדרך. כי בתרבות היודעת ללמוד, אין שום דבר הקשה מלכתחילה בלימוד עצמו. אם רק היו משכילים לחייב עצמם ללמוד זה את תרבותו של זה. הלימוד עצמו מפענח את הסתום, מקרב את הרחוקים ויוצר תשתית המאפשרת להתיידד וליהנות זה מזה.

כך שאם לא תתחולל במערכת החינוך שלנו מהפכה דרסטית שתחייב ללמוד ולהתחכך בשונים מאתנו, החל מהפעוטונים וגני הילדים, אני חרד לעתידנו. בצפיפות הדחוסה של כל כך הרבה צרופים צבעוניים שונים אין לנו היתר להתבצר כל אחד בכוכו מבלי להביא בחשבון גם את שאר שכניו.  הסכנה שמגבלות החינוך הבדלני מטילות על כולנו היא גבוהה. כי היא כרוכה באמצעי הדיפה עזים של כל השאר. יכולת ההרס וההשמדה בידיים לא ידידותיות מסכנים את עתיד האנושות ומשאבי כדור הארץ. על כן החובה ללמוד ולהתיידד הנה, מבחינתי, כלי הישרדותי. זו, כמובן איננה המלצה להלאמה עולמית ומגושמת שמחייבת את כולם להיות דומים לכל השאר. יש בהחלט מקום לביטוי אישי מספק. זה רק מחייב הבאה בחשבון של אחרים שאינם מתאימים לכל מה שאנו רגילים אליו.

מגדל בבל וטובת האנושות

נראה שגם היום רוחו של האדם, מחפשת לעוף רחוק מעבר לגבולותיו, ולהתחבר אל אחרים המצויים הרחק ממנו בעבר השני של כדור הארץ. אנשים מתרבויות שונות מצליחים להתכנס יחדיו באירועי תרבות אחדים כגון: אירוויזיון, מונדיאל המרתקים אליהם, בו בזמן מאות מיליוני אנשים ברחבי העולם. כלומר, זו עובדה, שניתן לחבר אנשים השונים זה מזה לחלוטין, בני עמים שונים ומתרבויות זרות זו לזו לכלל השתתפות ערה סביב אותו עניין. אולי נשכיל לרתום את הפוטנציאל הזה לכלל עשייה ידידותית שתטיב עמנו.

אולי נזעיק את עצמנו, אפילו באקט של מרידה, להקים בכל זאת, את "מגדל בבל". נחייב עצמנו להרחיב את שדה הראיה שלנו הרחק אל מעבר לטווח הצר של הגטו הלאומי, התרבותי והשבטי שאנו שרויים בו, אל התייחסות אחראית כלפי הגלובוס, הצטרפות אל אחרים המפוזרים ברחבי העולם במאמץ החיוני להביא בחשבון את טובת האנושות שקיומה הבטוח ועתידה לא מובנים מאליהם.

בבית הספר לידידות בשיטת הפסיכולוג רפי יעקובי במקום אבחון פסיכולוגי נבחן יחד את שדה האפשרויות ונגלה מה מצוי במאגר היכולות במטרה ליצור שינוי אמיתי בזמן קצר יחסית. פנו אלינו עכשיו לקבלת מידע נוסף.