הדחקהפעולה שהנה הסחת-הדעת מדבר אחד לדבר אחר; לעתים קרובות, מן העיקר והחשוב - אל מה שאינו רלוונטי.זהו מושג בסיסי בפסיכולוגיה, אך אני משתמש בו בצורה שונה מן המקובל. רוב הפסיכולוגים מתכוונים ב"הדחקה" לאותה פעילות מוחית, שמטרתה לסלק מן התודעה חוויות מאיימות, לא נעימות, ולאחסן אותן יחד עם כל מה שאנו רוצים לשכוח במין מחסן סגור במוח, המכוּנה תת-הכרה. הזרם הפסיכואנליטי וגישות פסיכו-דינאמיות שצמחו על גביו, שוקדים למצוא דרכים להתגבר על ההדחקה ולהיזכר במה שאירע בעבר הרחוק, מתוך השערה כי הדבר ישחרר את האישיות ואת הכוחות הטמונים בה ממטענים מכבידים ויאפשר שינוי. תת-ההכרה היא גם מקור הפרשנויות ובסיס ההבנות אצל אותם פסיכולוגים. אם איחרתם לפגישה עם הפסיכולוג, הוא יגלה לכם שבתת-הכרתכם אתם מבטאים בכך התנגדות לטיפולו המסור. אם תיהרגו בתאונת דרכים, הוא יגלה לקרוביכם שכנראה הייתה לכם משאלת מוות תת-הכרתית. לדידי, בכך הם מציירים את ה"בול" לאחר שהחץ כבר נורה, ומעניקים למסלול של החץ כוונה שלא הייתה בו מלכתחילה. אני מתייחס להדחקה במקורה כאל רפלקס, שהינו הסחת-הדעת מן העיקר והחשוב - אל מה שאינו רלוונטי. כאשר נהג מסיט את תשומת לבו מן הכביש אל ידידיו היושבים במושב האחורי ומספר להם בדיחה, זו הסחת-דעת שעשויה להסתיים בלא תקלה בכביש ישר ופנוי ממכוניות; ואילו במקרה אחר, כמו בכביש מפותל על סף תהום עמוקה, היא עלולה להסתיים בתאונה קטלנית. אין זה אומר כי הסיבה הייתה משאלת מוות מודחקת. זוהי הדחקת הדרך ותו-לא. ישנם פסיכולוגים יודעי סוד, כביכול, המתייחסים למה שנגלה לעין כאל קליפה, המשקפת מראית עין בלבד - ואילו למה שהם סבורים שמצוי בתת-ההכרה הם מתייחסים כאל אמת. הם יודעים שהאם הדאגנית בעצם שונאת את הילד, וכיוצא בזה. הם לא ייתנו לכם לבלבל אותם עם העובדות. אני, לעומתם, סבור שמה שהאדם בוחר לעשות בפועל - מעיד על הבחירה הזהותית שלו ומייצג אותו בצורה הרבה יותר נאמנה מאשר כמה תחושות חבויות בתת-הכרתו. בבית-הספר לידידות מטפלים בהדחקת ההווה. יש שני מרכיבים להדחקה הזו. האחד הוא הדחקת היכולת, בבחינת "מה אני כבר יכול לעשות?" - לא בנימה תוהה וסקרנית, אלא בנימת ייאוש הפוסקת שאין מה לעשות. או חש שאינו יכול, או אינו מסוגל לעשות משהו, ומדווח על כך לחברים, או למטפל המקשיב שלו ואז התחושה הזו נתפסת בתוכו כעובדה שלא נתונה לשינוי. כנתון קבוע כמו הגובה שלנו, למשל. ועובדות כאלו, אנו לומדים לקבל בהשלמה שאפילו לא טורחים לנסות לשנות זאת. המרכיב השני הוא הדחקת ההזדמנות: "אין לי עם מי", "אין לאן ללכת" וכדומה. כאן, כאילו מישהו עוצם את עיניו בכוח ומסרב לראות את שלל ההזדמנויות האפשריות. סילוק ההדחקה נעשה בעזרת מיקוד ההבחנה במה שאתם כן יכולים לעשות, במה שכן אפשרי לביצוע. גם אם נתייחס לעבר, לא נעשה זאת כדי להיזכר בחוויה כלשהי, אלא להיזכר ביכולת שהודחקה. למשל, מישהו נזכר שפעם, בעבר הרחוק, רכב על אופניים, והוא מוצא ליכולת הזו שימוש ידידותי בהווה; למשל, לרכוב עם ילדיו. בבית הספר לידידות בשיטת הפסיכולוג רפי יעקובי במקום טיפול פסיכולוגי "רגיל" נבחן יחד את שדה האפשרויות ונגלה מה מצוי במאגר היכולות במטרה ליצור שינוי אמיתי בזמן קצר יחסית. פנו אלינו עכשיו לקבלת מידע נוסף. יתכן ותרצו לקרוא גם על "הפקה". |